בחירות 2015: ייצוג נשים הוא עלה תאנה

והשאלה היא: האם אנחנו לא מוותרות מהר מדי? האם אנחנו, הנשים בפרט והחברה בכלל, לא מגיעים למאבק הזה לשוויון, כשמראש ברור לנו שמדובר בדרך ארוכה, במסע שמתקדם לאיטו במעלה ההר, במאבק מתמשך?

כי על מה בעצם מדובר כאן? הרי אנחנו מחצית מן האוכלוסייה (אפילו קצת יותר 51%). אז על מה הוויכוח? אנחנו משלמות מיסים, אזרחיות פעילות ומתפקדות, הקול שלנו בקלפי שווה בדיוק, אבל בדיוק לקולו של גבר, של כל גבר. התפקוד שלנו בחיים החברתיים שווה, ולעיתים מושקע יותר מזה של הגברים. ולו רק בשל העובדה שאנחנו גם מפתחות קריירות ומשתתפות בשוק העבודה וגם ממלאות את התפקיד "המסורתי" בבית ובמשפחה.

אז למה אנחנו לא מקבלות מחצית מהכוח?מדוע אנחנו צריכות להתחנן כדי שיקצו לנו כיסא אחד ליד השולחן הצפוף שבו מתקבלות ההחלטות החשובות שקובעות גורלות? מדוע עדיין אנחנו מסכימות ואף משתפות פעולה עם מפלגות שבהגדרה אין בהן מקום לנשים? מדוע אנחנו מסכימות להצביע למפלגות שייצוג הנשים שבהן הוא לכל היותר עלה תאנה נחמד? מדוע אנחנו מסתפקות במועט שבמועט שמרחק כה גדול פעור בינו לבין שוויון? מדוע אנחנו משחקות משחק תרבותי, מנומס, ארוך טווח, מתחשב?

מדוע אנחנו מסכימות לשתף פעולה עם שיטה שמפלה אותנו, ולא מאפשרת לנו וחוסמת אותנו ולא משמיעה את קולנו ולא נותנת מענה לצרכים שלנו? מדוע אנחנו ממשיכות לשחק את המשחק?

מדוע אנחנו ממשיכות לחגוג כל הישג מינורי, ניואנסי כאילו מדובר באבן דרך ולנחם את עצמנו שמדובר בדרך ארוכה ובמאבק ארוך ובריצה מרתונית?מדוע אנחנו כל כך טובות בהסברים למה לא, וכל כך חלשות בהסברים למה כן?

מדוע אנחנו מוכנות מראש לקבל את העובדה שמדובר במאבק ארוך ובדרך קשה?

הרי השוויון אינו פריבילגיה, השוויון אינו בונוס, השוויון אינו דובדבן, השוויון אינו צ'ופר. מדובר במשהו מאוד מהותי שאנחנו לא צריכות להוכיח שאנחנו ראויות לו. משום שהוא מגיע לנו בדין. מגיע לנו להיות חלק מכל פורום שמקבל החלטות ביחס לחיים שלנו. מגיע לנו להשמיע את קולנו ושקולנו יילקח בחשבון כשההחלטות מתקבלות.

אז למה אנחנו מוותרות כל כך בקלות? מדוע אנחנו מוותרות למפלגות שלא קובעות בתקנון שלהם שוויון  מלא בין גברים ונשים. לא עלה תאנה, לא 3 נשים כל עשיריה. אלא שוויון מלא, כמו שצריך.

איני שופטת את עדינה בר-שלום. היא חיה בתוך קהילה וההחלטה שלה נובעת מן הסתם מרצונה להמשיך לחיות בקהילה שלה. והיא לא יכלה אחרת.

אבל האם עדינה בר שלום לא הייתה מחליטה אחרת לו הייתה אווירה ציבורית שדורשת שוויון מלא לנשים בכל המפלגות? האם לא הייתה מחליטה אחרת אילו חוק מימון מפלגות היה קונס מפלגות שלא מאפשרות לנשים להיכלל ברשימה?מי אמר שהערך התרבותי שש"ס ויהדות התורה מובילות חזק יותר מערך השוויון המגדרי? מי החליט?

השוויון לא יקרה מעצמו. אף אחד לא יוותר על תקציבים, מעמד, כוח, עמדה פוליטית, ציבורית או כל מנגנון אחר סתם מעצמו כי הוא נחמד. אלטרואיסטים יש רק בסיפורי ילדים. זה לא יקרה אם זה לא יבוא מלמעלה. ולכן אנחנו כחברה צריכות לדאוג שזה יקרה מלמעלה. ואנחנו כמצביעים צריכות וצריכים לחשוב האם אנחנו מוכנים להצביע למפלגה שאין בה ייצוג שווה לנשים. שווה.

ואנחנו כחברה צריכות לדאוג שהשוויון יקודם באופן אקטיבי, בחוקים, בתקציבים, בסנקציות. זו הדרך היחידה.