מי יוביל אותנו למלחמה הבאה?

כמה מחמאות גרפה מפלגת העבודה על רשימת המועמדים לכנסת שנבחרה. על כך שהרשימה משופעת בנשים שהצליחו להתברג במקומות גבוהים וטובים בזכות עצמן (ולא בזכות שריון לנשים), על כך שהרשימה משופעת בצעירות וצעירים, על כך שזו רשימה חברתית מאוד מבחינת תפיסת העולם של חבריה.

המבקרים היללו את הרעננות של הרשימה המשותפת לעבודה ולתנועה – להלן: המחנה הציוני. שיבחו את החיבור בין ציפי ליבני ליצחק הרצוג. אבל. אבל כולנו ממתינים ל"אישיות הביטחונית" שתוצב במקום ריאלי ברשימה המשותפת ורק אז, כך מבטיחים, תהיה הרשימה מושלמת.

האישיות הביטחונית המוזכרת בהקשר הזה היא שאול מופז, רמטכ"ל לשעבר ושר ביטחון לשעבר, או עמוס ידלין, אלוף לשעבר. והרשימה לא תוכל להיות אטרקטיבית לבוחרים אם לא תהיה בה אותה "אישיות ביטחונית".

אז מה זה אומר? דבר ראשון זה אומר שאנחנו עדיין שבויים בפרדיגמה הביטחונית. כלומר, למרות שרצון עשרות אלפי מתפקדי העבודה היה לשים בראש סדר העדיפויות את הנושא החברתי-כלכלי-אזרחי, עדיין אנחנו נתלים בפרדיגמה הישנה לפיה סדר היום חייב להיות ביטחוני.

דבר שני, זה אומר שאנחנו מגדירים ביטחון רק על פי פרמטרים צבאיים, ולא מנקודת מבט אזרחית.

דבר שלישי זה אומר בסאבטקסט שאנחנו בעצם מחפשים מי שיוביל אותנו למלחמה הבאה, או במלחמה הבאה. כלומר: אנחנו מקבלים כמובן מאליו שתהיה מלחמה (מבצע) באה, ואנחנו מחפשים את אותו אדם (גבר כמובן), איש צבא לשעבר, שהוביל גייסות במלחמה ותכנן תוכניות צבאיות – שיישב בחפ"ק, או בחמ"ל או בקבינט וידבר צבא ויהיה הכתובת לטלפון האדום ויוכל לקבל את ההחלטות המתאימות.

בכך בעצם אנחנו שוב מפקירים וזונחים את האפשרות שיכול להיות אחרת. אנחנו זונחים את האופציה שגם אדם (אולי אפילו אישה) שלא צמח במסלול הצבאי, שלא בא מבית הגידול הביטחוניסטי, יכול להוביל את מערכת הביטחון. אנחנו מוותרים על האפשרות שהממשלה הבאה שתקום תוביל סדר יום אזרחי גם בהקשרים המדיניים-בטחוניים. אנחנו מאמצים ללא דיון וללא מחשבה את התפיסה שנדונו לחיות על חרבנו ומי שיוביל אותנו זה עוד גנרל.

בכך אנחנו מוותרים על החזון האזרחי, אנחנו מוותרים על חשיבה אחרת (כי אנשי הצבא הגיעו כולם מאותו בית גידול), אנחנו מוותרים על יצירת פרדיגמות אחרות.

ולעומת זאת, לא ראיתי שאנחנו מחפשים את האישיות הביטחונית במפלגות הימין. מי האישיות הביטחונית של הבית היהודי, המפלגה שרואה את עצמה מובילה את המדינה ואת הממשלה? בנט? אורי אריאל? איילת שקד? ומי האישיות הביטחונית של אביגדור ליברמן, שגם הוא רוצה להיות ראש  ממשלה? ומי האישיות הביטחונית במפלגת יש עתיד? עופר שלח?

כלומר, מוטמעת כאן עוד הנחת יסוד שאינה נדונה בקול רם: רק מפלגות שמאל או מרכז נדרשות להציג אישיות ביטחונית במקום ריאלי. מפלגות ימין לא זקוקות לאביזר הזה. למה?

ולמה אנחנו מקבלים את זה כמובן מאליו. ולמה מפלגת העבודה, או המחנה הציוני, נכנע לטרנד הזה? ולמה ציפי ליבני לא יכולה להיות המועמדת לתפקיד שרת הביטחון? יש לה ניסיון מדיני גדול יותר מכל גנרל אחר שהרגע נכנס לפוליטיקה, יש לה קילומטרז' לא קטן בישיבה בקבינט המדיני-בטחוני, היא מבינה גם מהלכים מדיניים, היא השתתפה בישיבות גם בעת מלחמה (מלחמה לבנון השנייה ב-2006) וגם בעת מבצע (צוק איתן בקיץ האחרון).

לציפי ליבני יש בוודאות יותר ניסיון ביטחוני-מדיני מכל גבר אחר שהיה בצבא בדרגה גבוהה ככל שתהיה, ולו רק בשל העובדה שאנשי צבא רואים את המציאות מזוויות צבאית מאוד מסוימת ולעיתים קרובות מתקשים לראות את התמונה הרחבה יותר שכוללת גם את הזווית האזרחית, החברתית או הכלכלית.

ומה עם עמיר פרץ? הוא כבר היה שר ביטחון, הוא הוביל מלחמה, והוא גם חתום על כיפת ברזל שהצילה אותנו – לא פחות – מאסונות גדולים במהלך המבצע הצבאי בעזה בקיץ האחרון.

נכון, דרוש אומץ לומר את הדברים האלה. אבל מפלגה שרוצה להיות אלטרנטיבה לקיים, צריכה להפגין את האלטרנטיבה הזאת באומץ.