בחירות 2015: האם הנשים ניצחו?

רוב הסיכויים שאת הממשלה הבאה ירכיב בנימין נתניהו בראשות הליכוד, עם הבית היהודי, ש"ס, יהדות התורה ומפלגת כולנו בראשות כחלון.

במצב הזה יש סך הכול 27 חברות כנסת, מתוכן 11 חדשות.

כי נתחיל ממה שאנחנו כבר לא סופרות – את העובדה ששתי מפלגות משמעותיות, שגם שומרות על כוחן מבחירות לבחירות, וגם משמשות גם לשון מאזניים – שתי המפלגות האלה, יהדות התורה וש"ס מדירות נשים באופן מובנה. אז לא רק שמדובר ביותר מתריסר מושבים (10% ממספר הח"כים) בכנסת, אלא שהכוח האפקטיבי שלהם משמעותי יותר, משום שהם יכולים לקבוע מי יהיה ראש הממשלה הבא.

הלאה.

בליכוד עצמו, למרות ההישג העצום של מנדטים, יהיו רק 6 נשים, בהם רק אחת הצליחה לטפס למקום גבוה בפריימריז, מירי רגב, שכבר במוצאי הבחירות הכריזה על כוונתה להיות שרה.

ברשימה המדולדלת של הבית היהודי נותרה רק איילת שקד, וכוחה המצומצם של המפלגה הזאת מחליש את יכולת המיקוח שלהם במשא ומתן הקואליציוני.

במפלגתו של כחלון, לעומת זאת, יש 4 נשים בעשיריה הראשונה, אבל כל המועמדים, למעט כחלון עצמו, הם חסרי נסיון פרלמנטרי מינימלי, שלא לדבר על נסיון מיניסטריאלי.

וכך אנחנו צפויות לממשלה הבאה שיהיו בה עוד פחות נשים מזו היוצאת, ואנחנו צפויות לממשלה שנושא השוויון המגדרי הוא, איך נאמר, לא במקום גבוה במיוחד בסדר היום שלה.

לא נראה שבין המפלגות המיועדות להרכיב את הממשלה הבאה תהיה איזושהי מפלגה שתשים את השוויון המגדרי כתנאי לכניסה לקואליציה (ש"ס? יהדות התורה? יהדות התורה?)

ולכן, למרות שנוכל אולי לחגוג עלייה בשיעור הנשים בכנסת, הן לא יהיו במקום משמעותי ליד השולחנות שבהן יתקבלו ההחלטות.

בואו לא נשכח את מה שהיה כאן עד אתמול: מערכת הבחירות שאך זה הסתיימה לא רק הייתה אישית ומרוקנת מתכנים ומערכים ומתפיסות עולם, אלא הייתה מאוד בוטה כלפי נשים. למראית העין, כאילו עסקנו בנושאים מגדריים, למראית עין כאילו הפכו הנשים לנושא חשוב, אבל בסופו של דבר מזמן לא היו נשים למרמס באופן בוטה ואכזרי.

ציפי ליבני, האישה הבכירה של הפוליטיקה (עד כה) ספגה מהלומות מן הרגע הראשון. היא הייתה לשק החבטות של הימין, היא זכתה לאמירות מבזות של פוליטיקאים. החיבור עם הרצוג ומפלגת העבודה, שהתגלה כמהלך פוליטי מבריק שכמעט והשליש את כוחה של מפלגת העבודה, זכה בעיקר לקריאות בוז. עד כדי כך שאילצו אותה בסופו של דבר לוותר – ממש ברגע האחרון – על הסכם הרוטציה שהיה חלק מהמהלך הכולל של בניית המחנה הציוני. שום קרדיט לא קיבלה ליבני על המהלך הזה שאיפשר למפלגה המשותפת לגרד את סף שלושים המנדטים. כן, פוליטיקה זה משחק של מהלכים ואינטרסים וכוח. אבל ליבני לא קיבלה קרדיט על הכוח הזה ועל המשחק ששיחקה.

וחנין זועבי? האם יש אישה שנואה ממנה בישראל? האם יש מי שהפכה למטרה יותר ממנה – מימין, ומשמאל וגם מהמרכז (בלי הזועביז, זוכרים)? האם הייתה אישיות פוליטית כלשהי שזכתה ליחס יותר משפיל מאשר חנין זועבי. וזה כלל לא רק ביקורת פוליטית, מוצדקת ככל שתהיה, אלא התלהמות ואלימות שפגעה גם בה וגם ביועצת התקשורת שלה, אמילי מואטי.

לזכותו של המחנה הציוני אפשר לומר שמספר הנשים בו הוא מרשים – קצת יותר משליש מחברי הכנסת (ואיך קורה שאנחנו חוגגות שליש כשמה שצריך להיות זה לפחות חצי?). וכמובן מרצ, שמתהדרת לא רק בראשת מפלגה אלא גם ברוב נשי בין 5 חברי המפלגה.

אז חיזרו אחרי הקול שלנו, ובאו לדבר בפני פורומים של נשים, ולכאורה היינו במקום גבוה בסדר היום, אבל בסופו של יום, נדמה שאנחנו הולכות ומתרחקות משוויון וממקום בדין בפורומים של מקבלי החלטות.

ולכן יש לחזק את חברות הכנסת הקיימות, יש להמשיך ולדרוש יצוגיות בין מקבלי ההחלטות, יש להמשיך ולדחוף את השוויון המגדרי לסדר היום הציבורי.