פוסט האהבה שכתב רן שריג לדנה ספקטור: הרשת גועשת מקנאה

"אני נמצאת בסופו של טיול באלג'יר. אני מתגעגעת לשלווה כשלך, אתה יודע. אשתדל לא לראות איש בפאריס, אשהה בקן שלי, כפי שאתה שוהה בשלך, כשתלך לשחק קלפים, אלך לי לשתות ויסקי, כשתבוא אלי, אבוא אליך, ותראה, מותק, בפעם הבאה, אני אהיה ממש טובה ושקטה וצייתנית כמ אישה ערביה (אך הן מדברות המון, אתה יודע)."

כך כתבה לאהוב ליבה, נלסון אלגרן, סימון דה בובואר. כן, אותה סימון דה בובואר, פמיניסטית ודוגמא לוהטת על איך האישה צריכה להתנהג. אותה סימון דה בובואר שהפכה לימים לניים דרופינג נוח עבור כתבי מדורי רכילות, כדי להוקיע מישהו על היותו לא מכבד נשים או חלילה, מעיז לכתוב את אשר על ליבו לאהובתו על פני רשת חברתית כלשהי.

"רציתי כבר לפני שבועיים, כשהיה לך יום הולדת, להעלות תמונה שלך בביקיני, כי בא לי, כי מגיע לך, כי יש פה עוול, כי אין הרבה נשים שנראות כמוך, בכל גיל, עם ביקיני ובלעדיו, ובכל זאת לא מכיר נשים כה פצצות כמוך, שכתבו על המראה שלהן מילים כה ארסיות ואכזריות כמו שכתבו במהלך השנים עליך".

כך כתב רן שריג לדנה ספקטור, כשפרסם את התמונה שלה בביקיני ורוד בחשבון האינסטגרם שלו.

כל תקופה ומכתבי אהבה משלה. פעם היו שולחים אותם במעטפה ריחנית בצירוף זר פרחים. היום מעלים אותם לרשת. כי ככה זה, כשמאוהבים, רוצים לצעוק את זה בקול רם. אם לסימון החמודה היה פייסבוק או אינסטגרם, אני בטוחה שהיא הייתה מצרפת למכתב סלפי עם קריצה שובבה, כפי שהיה נהוג באותן שנים. ואז – אבוי, מה היא הייתה חוטפת מהסביבה? פמיניסטית נאורה שמבטיחה להיות טובה שקטה וצייתנית, כמו אישה ערביה (אומייגאד, היא גם פגעה ברגשות של מגזר שלם על הדרך!)

יומיים ברצף הרשת לא נרגעת מהמכתב שרן כתב לדנה, מהתמונה של דנה ומהצירוף של שני אלה יחד. הנה, בבקשה, ציטוט מאחת הכתבות:

"מה גברים רוצים? הם בסך הכול רוצים מישהי שתהיה כוסית גם בגיל 45 כמו בחורה בת 25, שתשב עם החבר'ה, תפריח אמירות שנונות ומבריקות ואם אפשר, כשהיא קמה לקחת עוד בירה מהמקרר, שתחשוף בטעות גם איזה טוסיק קטן וחצוף. אז תגיד, רן, אם הגעת עד אלוהים כדי לחפש, למה שלא תשאל אותו למה הוא לא מייצר עוד "קול גירלז" כאלו? למה לעזאזל יש עדיין כל כך הרבה נשים שהן בסך הכול בנות אדם עם פגמים, מורכבויות וחולשות? מה יהיה עם כל הכונפות האלה מסביב?"

רגע, חמודה, את מאשימה את רן בקיום הכונפות בעולם? רגע אחרי שעל הדרך העלבת עוד זוג מגישים טלויזיוניים (שבמקרה חברים של דנה ורן). אבל שניה, בואו נמשיך עם עוד ציטוט:

"תקולל הביולוגיה האנושית שגרמה למיליוני נשים בעולם לחצות את גיל 40 אחרי שגופן עבר לידות ואירועים ולא לאחוז בבטן שטוחה ובציצים עומדים. אז לספקטור (שדווקא הביאה לעולם בת אחת) מגיע פרס שהגיעה עד הלום בלי קפל ראוי בבטן? ומה צריך לחלק לשאר? עונש? ובכל מקרה, האם ההכרה שכל כך מגיעה לה אחרי כל השנים האלה מסתכמת בלוק שלה בביקיני?"

את כבר נשמעת נעלבת ממש. על מה? נראה שאת שוב כועסת על אלוהים, כי לחלק הוא חילק קפלים בבטן ולאחרות ציצים זקורים ובטן שטוחה. "ספקטור דווקא הביאה לעולם בת אחת" – אבל בעיניך זה הישג מבוטל, כי אין לה חנדלעך באזור המותן?

בכל אופן, נראה כי סימון דה בובואר מתהפכת באי נוחות בקברה, כי היא מתביישת בך ובשאר חברותייך שכל כך אוהבות להשתמש בפמיניזם כעלה תאנה לרגש אחר, הרבה יותר מביך. לרגש הזה קוראים קנאה. הקנאה היא כמו זיקית. היא אלופת הזיקיות בעולם, כי היא יודעת להתאים את עצמה לכל מצב בצורה מושלמת. פעם היא מתחפשת לתסכול, פעם לכעס, פעם לצדקנות, אבל הכי היא אוהבת להתחפש לאג'נדה.

"אני יפה מדי, כדי להיות פמיניסטית", אמרה לי חברה לפני שנה. הזדעזעתי מהמשפט שלה. ואז הבנתי – היא בחורה צעירה, בת 20 וקצת, והתחושה שלה לגמרי יכולה להיחשב לתולדה של עשור אחרון, כשפמיניזם הפך למילה נרדפת ל"שנאת גברים" ועל הדרך לקח איתו עוד כמה קורבנות

גבר שמעז לכתוב טקסט אהבה לאישתו מועלה על מוקד, אבל על הדרך בואו נשרוף גם אותה, כי איך היא מעזה בגיל 45 להיראות כוסית? יש לכן את זה ביותר מחפיץ, "פמיניסטיות" יקרות שלי? גשו למראה, תראו את עצמכן בצבע ירוק דשא או ירוק בקבוק שכמובן בסופו של דבר לא משהו אחר אלא ירוק קנאה. כי כמו שאמר קרל יונג (שבטח היום היה סופג המון ריקושטים על דעותיו על נשים): "אנשים נוטים לסלק צדדים לא-רצויים באישיותם אל מרחב מודחק ונסתר". ובשפה פשוטה – כל אחת מאיתנו בסתר ליבה הייתה מתה להיראות כמו דנה ולקבל מכתבי אהבה בסגנון שרן כותב לה.

"אישה לאישה כלבה", אני משתמשת במשפט הזה, אחרי שספגתי בעצמי כמה וכמה פעמים עקיצות מגעילות מצדן של נשים אחרות. אני קוראת לזה "עקיצות", אבל בזמן אמת כל אחת הרגישה לי כמו דקירה עם סכין חלודה ישר ללב. כמה שאנחנו אוהבות לרדת על אישה אחרת, רק כי דעתה שונה משלנו או, חלילה, היא קיבלה מכתב אהבה כנה מבן זוגה שלמרות שנים רבות שהם ביחד, מתאהב בה כל יום מחדש (גם אם הניסוח בעיניכן בעייתי, תניחו להם. לא לימדו אתכן לא להכנס באמצע? או לפחות לראות את הסטנדאפ המלא של לואי סי. קיי. כדי להבין שהמשפט לכאורה "בעייתי" הוא חלק מסצנה שלמה שדווקא מפרגנת לנשים בכל הגילאים) ולא, אל תתבלבלו, אני לא מתכוונת לביקורת. כי לכתוב "אז בואו ניכנס לפרופורציות: ספקטור נראית בדיוק כמו שאישה בגילה נראית. יופי הוא בעיני המתבונן" זה לא נקרא "לבקר". זה נקרא "להשפיל".

דנה בכתה אתמול בשידור. אני יודעת כי הנה, גילוי נאות: אני עורכת התוכנית של דנה ורן ברדיו ללא הפסקה. ואני הכי רציתי להתפרץ לאולפן ולחבק אותה, להגן עליה. אולי זה לא פמיניסטי ולא מעצים, אבל אני לא מסוגלת לראות כשנשים אחרות דוקרות ומנקרות באישה אחרת, כאילו הן להקת עורבים טורפים בסרט אימה של היצ'קוק.

אני כועסת ואני עצובה. כי אני אוהבת נשים, אבל נמאס לי לראות נשים משתמשות בנשים אחרות כדי לטפס על ראשיהן על עץ האג'נדה הדמיוני. די, זה לא באמת פמיניזם אם אתן צריכות להקריב למענו אישה אחרת. אנחנו נוכל לשנות את העולם רק אם נאחד כוחות. אם נמשיך להיות מבוזרות ולהתחשבן על כל קפל בבטן או רגל מגולחת – לא נגיע לשום מקום.

דנה ספקטוריחסיםמרינה קיגלרן שריג