קבוצות נשים בפייסבוק: כמו מערכת יחסים אלימה ומתמשכת

גילוי נאות: כתבת טור זה מודעת היטב שייתכן ואחרי פרסומו היא תנודה בכוח מכל קבוצת נשים בפייסבוק. אבל עדיין, היא מחליטה לכתוב את אשר על ליבה כבר הרבה מאד זמן.

אחת התכונות האנושיות החשובות ביותר היא הרצון להשתייך לקבוצה כלשהי. מאז שאני אמא, אני חולמת להשתייך לקבוצות האמהות המושלמות והיעילות. כאלה שמצליחות להניק מרגע שהפטמה נגעה בזווית הפה של התינוק, שמצליחות תוך שבוע לאחר הלידה להיכנס לג'ינס מכיתה י"ב, כאלה שמתקתקות את הבית עם חיוך ועוד מספיקות לשחק עם הילדים משחק קופסה וגם להקדיש זמן לבעל כשהילדים רחוצים וישנים במיטות הריחניות שלהם. אז כן, מצד אחד אני חולמת להשתייך לקבוצה זו ומצד שני, זה תמיד יוצא לי עקום.

בחופשת סוכות, אחרי יום עבודה ארוך, עלה לי רעיון לפוסט בקבוצת נשים גדולה וחביבה עלי. החלטתי לשתף אותן ברגע האמהות שלי. לא, אני לא אמא מושלמת, עם זה כבר השלמתי מזמן, אבל היי, אני אמא יעילה. אז העליתי מם (או מים, ככה נכון להגיד, בעצם) של כלב ים מחייך עם כיתוב: "הילד הודיע שהוא בדרך הביתה מתל אביב – הספקתי לאונן בכיף". הייתי בטוחה שזה מצחיק והכי חשוב – יעיל. מצייר אותי כאמא דייקנית, אבל כזאת שגם לא מוותרת על עצמה ועל המיניות שלה. התגובות ברובן היו נהדרות והבנות צחקו. עד שהגיעה אחת שטענה כי השימוש במילים "ילד" ו-"אוננות" גורם לה להרגיש מוטרדת מינית.

המם המדובר שלי

תחושת היעילות האמהית שלי התפוצצה כאילו הייתה בלון ביום הולדת. התרסקה על הרצפה כמו פיניאטה, רק במקום הסוכריות  והנצנצים נפלה ממנה תכולה של פח בשירותים ציבוריים. וברגע שזה קורה אני מפסיקה להיות שקולה. אני מתחילה לירות ולרסס לכל הכיוונים. ברור שהגבתי לה. ברור שהתחיל ויכוח בין שני הצדדים – התומכות בי והתומכות בה. זה הזמן אולי להזכיר כי אחד הדברים המכוערים והנוראיים ביותר שנוצרו מאז המצאת האינטרנט זה ריב בקבוצת נשים. היאבקות בוץ זה כלום לעומת הטחת ההאשמות ההדדיות, הקללות, ההכללות והנחת ההנחות הלא מבוססות לחלוטין. ואני גם לא גאה בעצמי, על כך שהנחתי כי לאותה טוענת שהטרדתי אותה אין חיי סקס מאושרים ('דווקא יש לי אורגזמות בשרשרת', היא זרקה לכיווני).

ההתכתבות בעקבות המם

אני מודה שלפעמים אני אוהבת להיות קצת ג'יין גודול. אותה חוקרת שימפנזים מפורסמת, שבילתה ימים שלמים כדי לתעד את התנהגותם של קופי אדם. כך גם אני שמתי לב לדפוסי התנהגות מסוימים. אם בחרת להביע דעה שונה בקבוצת נשים, רוב הסיכויים שתוך דקות בודדות יקראו לך 'כלבה', יאשימו אותך בשוביניזם ובתמיכה בפטריארכיה (זה נכון לא רק בקבוצות הפמיניסטיות). יצקצקו על שיטת החינוך שבחרת לילדך. אם החלטת לא להניק, ירמזו לך שאת אמא פחות טובה (או יגידו לך את זה בפנים). אם את דוגלת בשימוש במילה "בעל", כמעט תמיד תגיע מישהי שתדרוש ממך לקרוא לו "בן זוג" (אבל מצד שני, בטוח תתקלי בפוסט בו מישהי תשאל על איפה לקנות בגדים ל'בעלול').

מצד אחד, אין דבר יותר דו-קוטבי, מסוכן ופוגעני מקבוצת נשים. יאהבו אותך אם תבואי קורבנית. יאהבו אותך פחות אם תבואי בגאווה. אם תפגיני אמהות מושלמת, יהיו כאלה שיצקצקו. אם תפגיני אמהות קלוקלת (בעיניך) גם אז יהיו מצקצקות. מצד שני, לא תמצאי מקום יותר מוגן ומכיל מאשר קבוצת נשים.

גם אני שמה לב לדפוסי התנהגות מסוימים. ג'יין גודול

אני חושבת שכאן טמון הפרדוקס. קבוצת נשים היא אסופה של טריגרים וחרדות, גאווה כואבת, תחרותיות סמויה וגלויה ורוויית אגו. כל אחת לפחות פעם אחת הרגישה שהיא נסקלת בכיכר העיר, כל אחת גם סקלה, אבל על כל פעם כזאת גם קיבלה או נתנה תמיכה ואהבה. להיות בקבוצת נשים זה כמו להיות במערכת יחסים אלימה. נשיקה סטירה. ליטוף וצליפה. ולמרות כל דיבורי ההעצמה, הרצון להשתחרר מכך, אנחנו מכניסות את עצמנו לשם פעם אחרי פעם. אנחנו שונאות כשגבר עושה לנו את זה, אבל מכורות כשנשים אחרות נוהגות בנו כך. עם כוח גדול באה אחריות גדולה, לא כך? הכוח כבר יש, בואו נהיה אחראיות. כולנו. כולל אותי שתשתדל פחות לשחק אותה ג'יין גודול ולפזר בננות בין כלובים, כדי ללמוד את האינטראקציה בין זנים.