"מהרגע שהבן שלי יוצא מהבית בבוקר ועד שניפגש שוב אני צריכה לסמוך על אחרים"

״אמא, מתי יהיה לי טלפון? אני רוצה שתקני לי ליום ההולדת הבא שלי״ הוא אמר ואני נשתלתי במקום. הסתכלתי מטה, אל היד הקטנה שאחזה את שתי אצבעותיי וכל החיים עברו לפניי. הוא בן חמש, רק בן חמש, ואני מרגישה שהסכר שדמיינתי בינינו לבין החיים האמיתיים מתחיל להיסדק.

יומיים אחר כך עולה לכותרות פרשת הפדופיליה החמורה, שטרם הייתה כמותה בארץ. בנו ריינהורן חשוד בעבירות מין שביצע ב- 140 ילדות קטנות, קטינות בנות 13, 14 ופחות מזה. מאמן כדוריד, אחד שאומרים שהיה כל כך נחמד ולבבי. כזה שאף אחד לא האמין שיפגע. אני קוראת והרחם שלי מתכווץ בפחד. הסכר מתחיל להתפורר.

אני יודעת שאין לי שליטה על העולם שמחוץ לבועת הבית הקטן שלנו, אבל את האשליה רציתי לשמר לפחות עוד קצת. העולם בחוץ כבר נמצא כבר בפתח הדלת, לפעמים אפילו זולג אל תוך הסלון, מתמקם בגסות על המסך. בקרוב מאד גם יימצא ביחידות עם הילד בפרטיות חדרו, זה רק עניין של שנה או שנתיים עד שיצטרך מחשב.

צוף יובל ובנה קול

העניין הוא שכבר עכשיו אני באשליה. אני באשליה מהיום שנולד. הרי לא הייתה לי שליטה מעולם ואין לי שליטה גם כעת. בכל רגע שהבן שלי לא איתי אני לא יודעת מה קורה לו. מה באמת יכול לקרות לו. מהרגע שהבן שלי יוצא מהבית בבוקר ועד שניפגש שוב אחרי הצהריים ולפעמים אפילו רק למחרת, כשהוא ישן אצל אבא שלו, אני צריכה לסמוך על המון אנשים. כל יום. אני צריכה לסמוך על זה שידאגו לו שהוא יאכל וישתה מספיק מים, שידברו אליו יפה, שינחמו כשעצוב, שישמרו עליו שלא ירוץ לכביש או ייפול מסולם או ישוטט לבד. שלא יפגעו בו. והפחד הזה – שיקרה לו משהו, שמישהו יפגע בו – משתק אותי לפעמים.

אני מכירה סיפורים מבחילים, כמה מהם בגוף ראשון. נערה רגילה מבית טוב בקהילה מוגנת ומגוננת, שדברים קרו לה. מילים נאמרו לה ומעשים נעשו. לא פעם. ברכב נוסע, במסיבה, על השביל ליד בית הספר, בפיצרייה בעיר השכנה, בכביש שעולה מהבריכה. זה יכול לקרות בכל מקום ולכל אחת ואחד. והבן שלי… אני מדברת איתו על גבולות גופו וביטוי רצונו, ומה מותר או אסור, מושגים שגם כשמפשטים אותם בשביל בן חמש הם מאד מאד גדולים.

והוא גדל לעולם חדש ונורא, בו לא צריך לקום אפילו מנוחות הספה כדי להיפגע. אפילו להתחבא בבית מתחת לשמיכה לא ירחיק את הפנייה במסנג׳ר של פייסבוק או בדיאם של טוויטר ואינסטגרם וסנאפצ׳ט וסיקרט וסראחה ומי יודע מה עוד אורב במחשכי הרשת. זה דור שלם שחי באיזורים ברשת שרובנו לא שמענו עליהם וזה מפחיד.

צוף וקול בן ה-5

ובתוך כל הכאוס האפשרי הזה של היומיום אני קצת מבינה יותר את ההורים שלי, אני מבינה את החרדות והפחדים שלהם, מבינה למה הם רצו כל הזמן לשמור ולגונן. אבל יחד עם זאת אני גם מקנאה בהם על המגוון היחסית מצומצם של זוועות שהיו זמינות אז להיחרד מהן. כשהייתי ילדה אף פעם לא תהיתי איפה היו ההורים שלי, הם תמיד היו בבית. זו אני שהייתה כל פעם במקום אחר. היום גם כשהילדים שלנו רחוקים וגם כשהם בבית, צמודים אלינו בתמימות מתוקה ואינסופית, קשה לדעת איפה הם באמת.

אמאבנו ריינהורןהורותילדותילדיםפדופיליה