לא מחוברות: "השנה היא 2018, אין לי פייסבוק וגם לא יהיה לי בחיים"

בעידן שבו כולם מחוברים בכל רגע נתון לרשתות החברתיות, נדיר למצוא אנשים שמחליטים להישאר מנותקים מבחירה ונמנעים לפתוח חשבון או חלילה לשתף תמונה. אבל עד כמה שזה יישמע מוזר, יש חיים תבוניים מחוץ לפייסבוק ומסתבר שהם לא פחות יפים.

"אף פעם לא היה לי פייסבוק, זה פשוט לא עניין אותי. מההתחלה היה לי ברור שאני לא רוצה להשתמש במחשב כדי לשמור על קשר עם חברים. אני אוהבת את הקשר האישי, ופשוט נפגשת עם מי שאני רוצה. למדתי את זה מאמא שלי ז"ל, שהייתה שומרת על קשר עם חברים באמצעות מכתבים". לברכה בית נר, 32, אין פייסבוק והיא לא מרגישה שהיא מפספסת שום דבר. לפני שנתיים ילדה את בנה עילם, ילד ראשון לה ולבן זוגה ערן, והיא ממש לא לחוצה להעלות תמונות ניו-בורן שלו לרשת.

"אני מרגישה טוב מאוד עם ההחלטה הזו", היא אומרת. "אני לא מכורה לעדכונים של אחרים, שככל שהזמן עובר פחות ופחות מעניינים אותי. זה מבחינתי עיסוק מעיק ואני מעדיפה להרים טלפון לחברה מאשר להיכנס לפרופיל שלה. ערב אחד, למשל, אחרי הרדמה ארוכה של הילד רציתי לנקות את הראש. חשבתי לרגע לצאת בלי הנייד אבל בסוף לקחתי אותו איתי והרמתי טלפון לכמה חברות, דרשתי בשלומן וסיפרתי עליי. זה היה מרענן עבורן ועבורי. אנשים כבר לא עושים את זה היום, בדרך כלל בהליכות פשוט מתעסקים בנייד. לדבר עם אנשים בטלפון, לשמוע את הקול האנושי נותן תחושה טובה שאני ממש יכולה להרגיש בגוף".

ברכה בית נר ובנה עילם. צילום ביתי

אבל זה משהו שאת יכולה לעשות בלי קשר להאם יש לך או אין לך חשבון פייסבוק

"נכון, אבל העובדה שאין לי חשבון גורמת להתעניינות להיות אותנטית ומרגשת יותר. אנחנו לא מדברות על דברים שהעלינו לפייסבוק ומחוות עליהם דעה, אלא נותנות לשיחה לזרום עם סקרנות ואכפתיות אמיתית בין חברות".

בית נר עובדת במרכז לטניס בישראל שנמצא ביפו, שמטרתו הנגשת הספורט האלגנטי לכל אוכלוסייה, בכל מצב סוציו אקונומי. "אחותי אילנה ואני גדלנו לתוך הטניס עם אבינו ז"ל שאימן אותנו ונתן לנו משחק לחיים. הטניס עבורי הוא עוד דבר שמאפשר לי להיות בחוץ, בתנועה ובמפגש עם אחרים שלא מתווך על-ידי מסכים".

את לא מרגישה שאת מפספסת עוד סוג של תקשורת?

"לא. אני מרגישה שנחסך לי הרבה זמן ומשאבים של קריאה ועדכונים והיסחפות לגלילה האינסופית".

היו מקרים בהם השתמשת בפייסבוק למרות סלידתך?

"כן, זה קורה מפעם לפעם, למשל כשחיפשתי שולחן לבית וסיפרתי לחברה, היא חיפשה עבורנו שולחן בעמודים רלוונטים ושלחה לי צילומי מסך. הודיתי לה וחייכתי, אבל ממש לא פתחתי חשבון יום אחרי".

זה נשמע טוב, אבל בטווח הארוך נראה שאי אפשר להסתדר בלי רשתות חברתיות. את מודעת לכך שלהתנזרות שלך יש גם חסרונות?

"כן. אני יודעת למשל שבגלל שאין לי פייסבוק אני פחות מעודכנת במה שקורה עם המשפחה שלי מחו"ל. אם היה לי פרופיל הייתי יכולה בקלות לדעת מה קורה אבל האמת שגם הוואטסאפ עוזר להתעדכן אז זו לא בעיה כל כך גדולה. הדבר הבאמת מביך הוא שכשאומרים לי 'פיד' או 'סטורי' אני לא מבינה למה מתכוונים. אבל חוץ מזה זה נמחק אחרי 24 שעות, אז למה להשקיע?"

בית נר מספרת שגם לבן זוגה יש חשבון פייסבוק מאוד דל ולא ממש פעיל: "ערן ממש לא בעניין של רשתות חברתיות. הוא גם כתב את השם שלו בעברית, הבנתי שזה לא נפוץ. אני חושבת שהוא נהנה שם מהקבוצות כדי לקבוע כדורגל עם חברים או לארגן קצת דברים של העבודה, אבל סך הכל בשביל שנינו זה לא משהו מושך במיוחד. ברור שאנשים ששומעים על זה פוערים את הפה ולא מבינים איך אני נשארת לא מעודכנת. יש כאלה שעושים את זה ביותר עדינות אבל אני עדיין מקבלת מהם את התחושה שאני עוף מוזר".

יכול להיות שכבר התאהבת בעובדה שאת לא "מחוברת" כמו כולם?

"זה לא הסיפור. הרשתות החברתיות פשוט לא מושכות אותי. אני לא אוהבת את סוג התקשורת הזה. אני חושבת שאנשים יכולים טיפה להרגיע עם כמות הזמן שהם מבלים בפייסבוק. יש לי חברה שמחקה את הפייס מהנייד, ככה שהיא רק תוכל להיכנס מהמחשב, זה הפחית לה את השימוש בענק והקל לה על החיים. היא הרגישה שהיא נשאבת וממש מבזבזת כוחות. אני ממליצה בהחלט לעשות מהלכים של הפחתה. אפשר לקרוא לזה FacelessTuesday, כמו MeatlessMonday".

"אנשים בהלם כשאני אומרת להם שאין לי פייס"

המצב אצל אפרת ליברמן, 43, אם לשלושה העובדת כמרצה לפילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון, לא שונה בהרבה משל בית נר.

מה הסיפור עם האנטי פייסבוק? למה את כל כך מתנגדת?

"האמת? אין בכלל סיפור. כשהפייסבוק התחיל לתפוס אי שם ב-2007, התחלתי לתרגל באוניברסיטה. בתקופה זו לא ניתן היה להשתמש במקורות מהאינטרנט בעבודות אקדמיות והקשר שלי עם התלמידים, שהיה מאוד חברי וקרוב, העלה שאלות על רמת הקרבה הראויה כיוון שנוצרה פלטפורמה חדשה לתקשורת ברשת. התלבטתי אם לפתוח פרופיל ואמרתי לעצמי שאחד הדברים שלא נראים לי הגיוניים, בהתחשב בעובדה שיש לי משהו כמו מאתיים סטודנטים חדשים כל סמסטר, הוא להכניס לתוך הקלחת הזו תמונות וסיפורים אישיים שלי שלא עולים לדיון בכיתה. זה נראה לי לא רלוונטי בכלל ולא נכון לאינטראקציה שלי עם הסטודנטים".

אפרת ליברמן. צילום ביתי

לא הרגשת פספוס?

"לא. לא ראיתי מה אני מפסידה כשהפייסבוק התחיל. גם ככה הייתי שולחת תמונות או מניפסטים לאנשים שהיו חשובים לי באמצעות המייל וזה שימש אותי מצוין, כך שלא הבנתי את יתרונות הרשת. עם הזמן, כשהפייסבוק הפך להיות דרקוני, עשיתי חושבים ושקלתי מה אני מפסידה ומה אני מרוויחה".

ועדיין לא פתחת פרופיל?

"לא".

את קצת מרמה? אי אפשר להיות מאה אחוז נטולת פייס

"לילדים שלי אין פייסבוק, הילדה שלי פתחה רק עכשיו בגיל 14 את האינסטגרם הראשון שלה, וזה גם היה כי היא טסה למלטה לבד ורצינו להישאר מעודכנות. ידעתי שהאינסטגרם זו הדרך היחידה לראות אותה אז זה היה הגיוני. לשאר הילדים שלי אין פייסבוק. חשוב לי לומר שאין לי עיקרון נגדו. אני לא נאבקת עם עצם הקיום של הדבר הזה, אבל אני כן חושבת שהמחשבה שאם אני לא כותבת משהו הוא לא קיים, ועצם ההתמכרות לדבר היא שלילית. אני משוחררת מזה".

ליברמן, העוסקת במחקר בתחום הפילוסופיה, מחברת את הנוכחות הפייסבוקית שלנו לזו הפיזית, ויש לה כמה תובנות מעניינות בנושא. "חלק מהתחום בו אני עוסקת בפילוסופיה זו תורת הקיום. אני חוקרת את החופש שלנו לבחור ולהיות חופשיים ואני חושבת שבהרבה מאוד מובנים לא שמנו לב כחברה, שההתנהלות שלנו כאנשים, תלויה מאוד בגורמי חוץ. זה כמו אזיק. את חושבת מראש איך תעלי את התמונה, מה תכתבי וכמה לייקים תקבלי. לי זה נראה סוג של תלות שאינה מודעת. אנשים נמצאים בתודעה כוזבת".

דווקא לי נראה שהפייסבוק משחרר. הוא מאפשר לנו לבטא את עצמינו לעולם.

"אנשים חושבים שהם חופשיים להעלות מה שהם רוצים, אבל הם לא. יש להם דמות. אני כאילו חופשיה וכאילו בוחרת, אבל כשיורדים לשורש העניין – זה הכל מונחה חברה. כלומר, החברה קובעת איך זה אמור להיות".

והאם אפשר בלי?

"לא. אני מניחה שאם הייתי שואפת לתפקיד ציבורי או הכרתי, לא הייתי מוותרת על זה. אני גם יודעת שהרבה מרצים באקדמיה טוענים שאנחנו חייבים להיות בקצב של הסטודנטים ומחובתנו להימצא גם ברשתות החברתיות, אבל האמת היא שהפייסבוק היום הוא כבר לא כזה להיט. יש דרכים אחרות לשמור על קשר. אי אפשר בלי פייסבוק אבל אסור שנשכח את מה שאנחנו צריכים לא פחות – מגע אנושי. אנחנו מפספסים אותו כשאנחנו מגדירים חבר כמי שעשה לי לייק".

מה הדברים שהפסדת?

"אני מודעת לכך שאני מפספסת הרבה מאוד דיונים מעניינים שאפשר ללמוד מהם. בנוסף, כשיש אירועים משפחתיים והתמונות מועלות לפייסבוק, אני מבקשת שישלחו לי אותן למייל. זה אולי לוקח קצת יותר זמן וטרחה, אבל זה לא כזה סיפור".

מה עם התגובות?

"אנשים בהלם. החל מ"אין מצב, איך את חיה" ועד "נולדת בלודג' ב-1900". יש גם המון כאלה שלא מבינים איך אני מחוברת לעולם ומתקשרת עם אנשים. מכל התגובות שאני מקבלת אני הכי אוהבת את "איזו דינוזאורית" – מילה שחוזרת על עצמה המון. יחד עם זאת, רוב התגובות רואות גם את הצד שלי. הרבה מאוד אנשים שדווקא כן מחוברים לפייסבוק אומרים לי "וואו כמה את חכמה. אין לך מושג כמה את צודקת שלא פתחת פייס".

"בשורה התחתונה אני חושבת שלפייסבוק יש מקום מאוד חשוב בחברה שלנו. הוא כלי. בעבודה שלי אני מתעסקת המון באיך לכתוב בפייסבוק ויש חשיבות לאיך מסר מועבר או לא מועבר, אבל אני חושבת שבמקביל הוא נהיה מפלצת והשתלט לאנשים על החיים. לכולנו כדאי לחשוב שוב על המקום שלו בחיים שלנו, ועד כמה אנחנו משוחררים באמת בשימוש בו".

אינסטגרםהתנזרותפייסבוקפנאירשתות חברתיות