"לאף אחד מאיתנו אין שקט בראש. מישהו עוד יכריז על זה בקרוב כהפרעה נפשית"

שלום לכולם. קוראים לי ליאת ואני בן אדם לחוץ. אני אומנם נראית רגועה ושלווה מבחוץ אבל בתוך הראש שלי יש בכל רגע נתון אלפי מחשבות ובלגן והמון רעש. גם עכשיו. ואתם יודעים מה? אתם בדיוק כמוני. לא יכול להיות שלא. אני מוכנה להתערב איתכם שברגע הזה ממש אתם מנהלים שיחות בשתי קבוצות וואטסאפ במקביל, גולשים בפייסבוק, מרפרפים מידי פעם לאינסטגרם ולאתרי חדשות שמקפיצים ידיעות על ביבי ועל קים קרדשיאן, ומנסים לצפות באחת מהתוכניות של קשת או רשת ולמצוא במקביל התמכרות חדשה בנטפליקס כדי לא לפספס כלום (העניין של הטלוויזיה הוא בסימן שאלה כי סביר להניח שאתם עושים את כל זה כשאתם בשירותים).

ברוכים הבאים ל-2019, השנה בה לאף אחד מאיתנו אין שקט בראש. בקרוב מישהו עוד יכריז על זה כהפרעה נפשית. ההתמכרות הזו לרעש הזדחלה לחיים שלנו לאט לאט כמו מחשבות טורדניות קטנות שאנחנו לוקחים על עצמנו מבחירה. בעבודה, כשאנחנו מנסים להספיק הכל וקופצים ממיילים, לטלפונים, לבוס שקורא לנו שוב ושוב אליו לחדר להספיק עוד משימה. בבית, כשאנחנו מנסים לגייס את כל המיכל דליות שבנו ולהיות קשובים לילדים שלנו תוך כדי שאנחנו מנסים להאכיל ולקלח אותם ולשמור על ניקיון בסיסי של הבית כי מי יודע מי עלול להגיע פתאום. ובעצם בכל מקום בעולם כי אנחנו מחוברים באינפוזיה לטלפונים שלנו ומחויבים להיות זמינים כל הזמן.

 

צילום: shutterstock

 

אני מוצאת את עצמי מתרוצצת כמו תרנגולת סביב עצמי ולא ברור לי למה. אני מנסה להתפקס ולהיות נוכחת ברגע אבל זה אבוד, הראש שלי כבר התנפח יותר מידי ועוד שניה שהוא ייצא מהמקום. רק השבוע חטפתי כוויה, כי עבדתי בבית והעזתי במקביל לחמם מרק. אני אפילו לא יודעת איך הגעתי למצב שאני נוגעת בכיריים רותחות בידיים חשופות. הדבר האחרון שאני זוכרת זה כאב חד מפלח לי את האצבעות ותחושה של 'מה לעזאזל עשיתי עכשיו?!'. זה כבר הפך למצב שהראש שלי על אוטומט, עסוק בתכנונים ומציאת פתרונות, והגוף שלי מבצע פעולות בלי סנכרון בין שני הצדדים. אפילו כשמגיע הלילה ואני יכולה לכבות את הראש ולבהות בטלוויזיה בריאליטי מטופש או בפרק 7,158 של 'האנטומיה של גריי' אני מבזבזת את הזמן היקר שלי על רשתות חברתיות. כשאני מחליטה להתנתק מהן סוף סוף, אני נרדמת תוך 30 שניות בדיוק ולא מבינה למה אני תקועה באותו פרק כבר חודש.

אני רוצה להיפגש עם חברות כל יום, בא לי להירשם ליוגה ופילאטיס כבר שנתיים (על מי אני עובדת, כבר מעל לעשור), ואני כועסת על בן הזוג שלי שאנחנו לא מבלים מספיק אבל האמת היא – שאין לי כוח. אני מותשת. אני מרגישה שאני כל הזמן עסוקה ולחוצה ואין לי אפילו את האנרגיה להשקיע בעצמי ולהוריד את הלק שמרוח לי על הציפורניים כבר חודש וכרגע נראה בין מתקלף לדהוי. אני מנסה להיזכר איך אהבתי ליהנות וזה רק גורם לי להרגיש שאני טובעת עוד יותר. פעם אהבתי להיפגש עם חברות, אהבתי לצאת, לטייל, ללכת למסעדות, אבל כרגע אני מרגישה שאני עוד שניה קורסת ואם יש לי זמן מיותר אני מעדיפה לישון (כי גם את זה לא עשיתי כמו שצריך כבר כמה שנים). אני מסתכלת על אמא שלי שעבדה קשה כל החיים שלה והתחילה לפרוח מהרגע שיצאה לפנסיה ואני תוהה – האם זה מה שמחכה לי? האם אני צריכה לחכות להיות בת 60 כדי להתחיל להירגע וליהנות מהחיים?

צילום: shutterstock

 

לפני כמה ימים קראתי מאמר ענקי שעסק במציאת דרכים להירגע. מבין שלל העצות הניואייג'יות היו שלושה טיפים שכן משכו את תשומת הלב שלי. אני משתפת אותם בתקווה שזה יעזור לאנשים נוספים שמחפשים כמוני דרכים לעצור ולהירגע. ולהלן העצות:

השתדלו לא לקחת על עצמכם את תהליך קבלת ההחלטות כל יום ואפשרו לכל אחד מבני המשפחה להיות אחראיים על סדר היום ועל הפעילות המשפחתית.

נסו להיזכר במה שהייתם הכי נהנים לעשות כילדים, ואז לזהות את ההיבט החשוב ביותר של הפעילות הזאת ולמצוא את הגרסה הבוגרת שלה.

הרשו לעצמכם ללכת לאיבוד. במהלך שיטוט ברחוב תשאלו את עצמכם בכל פעם אם כדאי לפנות שמאלה או ימינה ועשו זאת.

אז רגע לפני שאני משתגעת החלטתי ליישם. בשבוע הבא אני מתכוונת לתת לבן החמש שלי להיות אחראי על ארוחת הצהריים, לאחר מכן אני מתכננת משחק מחבואים ענק, בדיוק כמו שאהבתי לעשות בילדות, ובסוף המשחק אני מתכוונת ללכת לאיבוד בין הרחובות. תעשו לי טובה תנו לי כמה דקות של שקט לפני שאתם באים לחלץ אותי.

אינסטגרםהפרעת קשבלחץפייסבוק