הסטורי של אווה: סבא שלי היה אוהב את זה

בכל שנה, בערב יום השואה, סבא שלי היה הולך לבית הכנסת להגיד קדיש על המשפחה שלו. סבא שלי, דוד בלכטובסקי, איבד את כולם בשואה, 7 אחים ושני הורים שנרצחו כשהוא היה רק בן 13. בכל שנה, רגע לפני שהערב היה יורד והבית היה נמלא בעצב, סבא היה מדליק נרות זיכרון בבית לזכרם ולזכר המשפחה של סבתא שלי, גם היא שורדת שואה. בכל שנה הייתי מקפידה להיות איתם כשיום השואה היה נכנס, ויחד עם כל הנרות והאווירה העצובה, הזיכרון היה כל כך חזק ונוכח עד שזה הרגיש לי כאילו הקרובים שלהם, שנרצחו, נמצאים בתוך הבית איתנו. באו לשבת עם סבא וסבתא כשהם כל כך עצובים.

ביום השואה סבא היה מתכנס כל כולו רק בזה, בהורים שלו, באחים, באחיות, ובזיכרון על כל מה שהיה ואינו עוד. כמובן שהוא חשב על בני משפחתו במשך כל השנה ובכל נשימה הזכיר אותם, אפילו שהיה כבר מבוגר, אבל את היום הזה הוא בחר להקדיש לאבל ולחור העצום שנפער לו בלב. אני חושבת שזה היה היום הכי חשוב וקדוש לו בשנה.

 

שושנה ודוד בלכטובסקי, סבא וסבתא שלי. צילום ביתי

אצל סבתא שלי, שושנה,  הדברים היו נראים קצת אחרת. גם היא חשבה על המשפחה שאיבדה כל הזמן, אבל בניגוד לסבא היא הייתה משתפת בזיכרונות טובים, בעיקר כאלו שקרו לפני המלחמה. היא תמיד נזכרה בהורים שלה בחיוך, מתארת את הזקן האדום של אבא שלה ואת השיער השחור שלו, מספרת כמה אמא שלה הייתה מיוחדת וטובה ומצחיקה, ומדברת בנוסטלגיה של ילדה על החיים השקטים והטובים שהיו לה ולאחים שלה בכפר בהונגריה. גם סבתא לא רצתה שנשכח את המלחמה, אבל כנראה שהיה לה קשה לזכור בעצמה. בערב יום השואה כשסבא היה בבית הכנסת היא העדיפה לצפות בערוצים ההונגריים שלה במקום לראות טקסים וסרטים על שואה. כשסבא היה חוזר מבית הכנסת אחרי שהתפלל ואמר קדיש, הוא תמיד כעס כשראה שהטלוויזיה לא מכוונת על הערוץ בו משודר טקס הזיכרון. היא הייתה אומרת ש"היא לא צריכה" ו"עדיף שלא", אבל כמובן שהיא הייתה מיד מעבירה. היא ידעה כמה זה חשוב לו.

סבא הבין את סבתא, גם אותו המחשבות רדפו. גם לו היה קשה להיזכר בעינויים, ברעב, בקור המקפיא, במכות, ובריח של הגופות, אבל להבדיל ממנה, שהעדיפה לא לזכור את הרע, הוא לא יכל לשאת את המחשבה שמישהו ישכח, ונלחם כל חייו כדי שכולם ידעו מה קרה לכל האנשים שאהב ולכל היהודים שאינם עוד. סבא היה כמו נר זיכרון מהלך, הוא הסתובב בגאון עם המספר שנחרט לו על היד שהיה בולט במיוחד בכל פעם שלבש חולצה קצרה. הוא רק רצה לספר את מה שהמתים כבר לא היו יכולים.

 

מתוך האינסטגרם eva.stories

 

80 שנה אחרי שפרצה המלחמה הנוראית הזו, אחרי השואה והמוות והתקומה, ואני נאבקת עם שאלות של זיכרון. הרי גם דור שלישי לשואה הוא סוג של נר זיכרון מהלך. קצת לפני שהגיע יום השואה התחילו לעלות בי מחשבות, על איך אפשר להזכיר ועל זה שאם זה כל כך כואב אולי כבר כולם מעדיפים לשכוח, שלפחות אנשים אכפת. כנראה שלא רק בי עלתה התחושה הזו, שאפילו בישראל יש כאלו שכבר פחות מתעניינים במה שקרה אז באירופה, כי השנה בניגוד לשנים קודמות, קם מיזם חדש שמערער את כל מה שחשבנו על זיכרון – 'הסטורי של אווה', סרטוני אינסטגרם שמבוססים על יומן אמיתי שכתבה אווה היימן, ילדה בת 13 שנספתה בשואה בהונגריה.

כשהתחיל הדיון על הסטורי של אווה, עוד לפני שהסרטונים עלו, אני מודה שהייתי סקפטית. להראות את התקופה הזאת דרך אייפון הרגיש לי לא טוב, והמחשבה על אייקונים של לבבות בגטו, על רקע של סיפור אמיתי, נשמעה לי נוראית. פתאום כעסתי על הדור הזה של הילדים, שלא אכפת להם מכלום וצריך "להנגיש" להם את השואה, ולצבוע להם אותה בצבעים של ורוד וסלפי בשביל שהם יתעניינו בעבר שלהם. וכעסתי גם עלינו, שאנחנו נותנים לזה לקרות. אבל כמה שטעיתי.

מאז אתמול בערב אני צופה בסרטונים שעולים בעמוד של אווה בכל שעה, והמחשבה היחידה שמסתובבת לי בראש היא – סבא היה אוהב את זה. סבא היה אוהב את זה שהילדים שלנו יודעים, סבא היה אוהב את זה שהעולם (100 מיליון אנשים נכון לעכשיו) צופה, סבא היה מתרגש שלמישהו אכפת, שמישהו צועק את מה שקרה שם, ושגם אחרי שהוא נפטר ילדים יהודים יודעים מה קרה פעם, לא כל כך מזמן, ואולי ככה אף אחד בעולם לא ייתן לדבר כזה לקרות שוב.

 

אווה היימן. מתוך ארכיון יד ושם

 

אז בשם בני המשפחה שלי, אותם הכרתי אותם רק מהסיפורים והעיניים הנוצצות והאוהבות של סבא וסבתא, אני רוצה להגיד תודה. תודה לאיש העסקים מתי כוכבי, שחשב על הרעיון ותודה לכל מי שעומד מאחורי הפרויקט הזה. יכול להיות שהיו ילדים שצפו ונמאס להם באמצע, יכול להיות שהיו בני נוער שנכנסו וכדרכם של מתבגרים טיפוסיים התנשאו ודפדפו ימינה, אבל אחרי הרבה שנים שכולם העדיפו לשכוח ולזפזפ למשחקי כדורגל – גרמתם לאנשים להרהר במה שהיה ולדעת. וזה בדיוק מה שסבא שלי היה רוצה.

 

הסטורי של אווהזיכרוןיום השואה