רשימות הישרדות: "מה שמניע אותי לשתף הוא הרצון לתת קול לצדדים הלא אסתטיים של האבל"

יש בחיים רגעים קטנים שהופכים, רק בגלל סמיכות מקרית לרגעים אחרים, להיות כאלו שנזכור לתמיד. אצלי זו הייתה שיחת טלפון סתמית עם בן הזוג שלי דאז. הייתי אז בתקופה עמוסה בעשייה ושיתפתי אותו בכל מה שהטריד והלחיץ אותי. כשסיימתי לפרוק, ברגע של צלילות, נשמתי נשימה עמוקה והוספתי: "אתה יודע, עם כל הדברים האלה שממלאים לי את הראש, יש בתוכי חלק שיודע שכל זה לא חשוב; שאם היה קורה, חלילה, משהו משמעותי – שום דבר מכל זה לא היה מעניין אותי".

שבוע אחר כך – אבא שלי נפטר והמילים שאמרתי בשיחת הטלפון ההיא הפכו לנבואה אכזרית. שום דבר מהדברים שעשיתי לא נראה חשוב יותר: התפקיד החדש בעבודה, הלימודים, הזוגיות הטריה. לא רק שכל אלה הרגישו לא חשובים, אלא שההתעסקות בהם הרגישה מגוחכת, כמו לעצור ולתקן את האיפור כשנמצאים בתוך בניין בוער. כמעט ויכולתי לשמוע את צלצולי האזעקה המורים לי – 'עזבי הכל עכשיו. זה זמן להישרדות'.

איילת בטיסט ואביה ז"ל. צילום פרטי

אנשים הם שונים, קשרים הם שונים, וכל אחד חווה אובדן אחרת. כבר בימי השבעה אנשים סביבי נשמעו בטוחים בעצמם כשאמרו דברים כמו 'החיים ממשיכים או 'הוא היה רוצה שתמשיכי'. אני לא ידעתי טוב יותר מאחרים, ידעתי רק שאני לא יכולה 'להמשיך הלאה' או 'להתמקד בעתיד', שזה פשוט לא אפשרי כי הקריאה הפנימית שלי הייתה לכאוב ולתת מקום לכאב שלי. הרבה מקום. אז זה מה שעשיתי – נתתי מקום לאבל שלי, לזעם ולעצב, לאשמה ולבלבול, לאהבה ולשברון הלב. לכל מגוון הרגשות והמחשבות. בשבילי 'לתת מקום' התבטא בכך שאפשרתי לעצמי להתפלש בכל אלה כמה שצריך. ומכיוון שאני מורגלת בהתפלשות דרך כתיבה – כתבתי.

רשימות הישרדות

במשך שנת האבל הראשונה כתבתי כמעט כל יום, והמשכתי בכך גם אחריה. כתבתי את כל מה שהתערבל בתוכי – את כל החלקים האשמים, המבוישים, הזועקים והנואשים. וגם את השתיקות. כתבתי את הטקסטים שלי בשביל עצמי אבל לפעמים כששיתפתי טקסט מסוים עם אנשים קרובים גיליתי שהשיתוף מאפשר לאחרים הצצה עמוקה, גם אם לזמן קצר, לתוך החוויה שלי. אחרי שנתיים שטף הכתיבה שקט אבל הצורך לשתף את מה שנכתב רק גבר. התובנות שהגיעו והשיעורים שלמדתי בדרך ביקשו שאתן להם להישמע. כלומר, להיקרא.

 

אחרי שלוש שנים של בקשות עיקשות מצידם, נעניתי לטקסטים שבמחברות שלי. פתחתי להם דפים דיגיטליים בפייסבוק, באינסטגרם ובווטסאפ, וקראתי להם ״רשימות הישרדות״. עד כה התפרסמו ב"רשימות הישרדות" מאות טקסטים, וקהילת הקוראים והמשתפים צומחת כל הזמן. מה שמניע אותי להמשיך ולשתף הוא הרצון לתת קול, במה ולגיטימציה לצדדים הלא אסתטיים של האבל, לשתף תובנות אישיות וגם כלים שיכולים אולי להקל במעט את ההתמודדות.

צריך לומר, אין צ׳ק-ליסט למתאבל. לא "שבעה צעדים פשוטים" ולא "הדרך הקלה ל". אין דרך מסומנת, והצעידה בוודאי לא קלה, אם בכלל מצליחים לצעוד. אבל דווקא בתקופה בה הכל מתערער וקורס ובזמנים בהם קשה לסמוך על המציאות ועל עצמנו, טוב לאסוף מאגר של כלים שנוכל לנסות להשתמש בהם שוב ושוב בימים גרועים במיוחד (ויהיו רבים כאלה).

בנאלי זה טוב

לפעמים מה שבנאלי מועיל באמת אם הוא מיושם במציאות ולא נשאר בגדר סיסמאות. בתחום כלי ההתמודדות הבנאליים אין לי הרבה מה לחדש: טיפול מקצועי, שיתוף אחרים ובקשת תמיכה, שמירה על בריאות פיזית ובייחוד ספורט ותנועה – באמת מועילים לתמיכה במצב הרגשי (כך מעידים מחקרים רבים). כמובן שאלה לא תרופות אלא פלסטרים כי אין תרופה לאובדן אבל כמו שלא נהסס להשתמש בפלסטרים כשיש דימום פיזי, גם כשיש פציעה רגשית – "פלסטרים" יעזרו למנוע החמרה במצב. האתגר הוא ביישום, ובמיוחד בתקופה בה קשה לעשות כל דבר.

בחודשים הראשונים אחרי שאבא שלי נפטר הרגשתי שהיכולת להניע את עצמי לעשיה כמעט ונעלמה לחלוטין. מה שעזר לי היה שינוי רדיקלי זמני בתיאום הציפיות שלי מול עצמי. בהשראת הספר Tiny Habits של BJ Fogg, כיוונתי להרגלים בריאים קטנטנים להפליא כמו לרוץ דקה ביום. הסיפוק ותחושת השליטה שצמחו מתוך מימוש מטרות קטנטנות הצמיחו בחזרה, לאט לאט, את תחושת המסוגלות. בימים קשים – וזה נתן לי משהו להיאחז בו.

בתקופות אבל הכוחות הנפשיים מצטמצמים. דברים שאפשר להיאחז בהם הופכים לחשובים מעין כמותם, ומאידך, דברים ששואבים כוחות הופכים לקשים מנשוא. בחודשים הראשונים אחרי שאבי נפטר – הפנמתי שטלטלת האובדן תובעת ממני סדר עדיפויות חדש: פרימה ושחרור זמניים של כל מה שמאתגר ושאינו הכרחי בחיי. הצטמצמות הכוחות דרשה ממני לשחרר המון: את התפקיד בסטארטאפ, את הזוגיות הלא מדויקת, ואת רוב הקורסים שלמדתי. אני מתארת לעצמי שאצל כל מתמודד הצורך בארגון מחדש יהיה שונה. בעיניי, מה שחשוב הוא הקשב לעצמנו והנכונות לפעול מתוכו באמת. חשוב לזכור שגם השינויים בסדרי העדיפויות הם זמניים, כמו כל דבר שנחווה.

'גלישה על גלי האבל' – יכולת שאפשר ללמוד

אתגרי האבל ורגשות האובדן לא מגיעים בשלבים סדורים אלא גלים גלים, לאורך תקופה שאורכה לא ידוע. לפעמים חווים זעם ותסכול, לפעמים עצב עמוק, ולפעמים מגיעה פתאום תקופה של קהות – כאילו התגברנו והחלק הקשה כבר מאחורינו – ואז שוב מגיעים שבר והתרסקות. אחרי כמה גלים והתרסקויות כאלו הבנתי שאין לי יכולת לנבא את מחזורי הכאב והקהות אבל עם הזמן למדתי להתיידד איתם, להקשיב להם ולהתאים את עצמי אליהם. כשהגיע כאב – כאבתי ונכחתי. כשהרגשתי קהות – לא פחדתי ממנה וגם לא תליתי בה תקוות. למדתי "לגלוש על גלי האבל" מתוך פחות התנגדות, ובזבזתי פחות כוחות בניסיונות עקרים להשפיע על מזג האוויר הפנימי שלי.

אולי השיעור העיקרי שהאבל לימד אותי הוא הקשב הפנימי הרדיקלי הזה. כל התמודדות היא אישית ודורשת צעדים מותאמים אישית של התאמות בציפיות, בסדרי העדיפויות, בעשייה ומה שאנחנו זקוקים לו בקשרים שבחיינו. ההקשבה לעצמנו והקבלה שלנו את עצמנו היא הצעד הראשון, החומל, להחלמה.

למעקב אחר רשימות הישרדות באינסטגרם

למעקב אחר רשימות הישרדות בפייסבוק

אבלאובדןכתיבה