הפצת תמונות אינטימיות של נשים הפכה למכת מדינה בישראל

עברייני הטלגרם נכנסים ויוצאים משערי בתי המשפט והכלא אבל באין ענישה משמעותית הם ממשיכים להפעיל קבוצות זימה שאלפי ישראלים פוקדים מידי יום, בהן מופצות תמונות וסרטונים איניטימיים של נשים ישראליות, לרוב ללא ידיעתן. הפרשייה האחרונה התפרסמה רגע לפני תחילת המלחמה באוקראינה ותשומת הלב הלאומית לא הייתה נתונה לה, בה נעצרו שישה מתוך 15 חברי קבוצה שנקראת 'שיתופים' שהעבירה ביניהם תמונות וסרטונים של נערות ונשים ישראליות, בעקבות תלונה שהגישה מאשה אברבוך, כתבת המקום הכי חם בגיהינום ומי שבעקביות חושפת פרשיות כאלה.   

יש רבים הבוחרים לחשוף נשים בשמותיהן ובמערומיהן, לעין כל. בפרשייה אחרת שהתפוצצה לפני שנתיים דובר על מעל 150,000 צופים, שהם כ3.4% מהגברים הישראליים, כלומר אחד מכל 30 גברים. המספרים של הצופים כל כך גדולים, שקרוב לוודאי שזו תופעה שנמצאת גם סביבכם וגם אתם מכירים גבר, שחבר בקבוצה כזו וצופה בתמונות ובסרטונים של נשים שלא רצו שיצפו בהן.

פורנוגרפיה והנגזרות התרבותיות שלה מהוות בעיה שפוגעת במיניות, בזוגיות ובשלל היבטים של החיים אך מכיוון שאנחנו עוסקים בתופעה השונה באופן מהותי, אזניח את הדיון על הבעייתיות של הפורנוגרפיה עצמה. פורנוגרפיה היא זנות מצולמת, שבה נשים עובדות ומצטלמות מתוך ידיעה שהצילומים יופצו, לעומת זאת, הרשתות עליהן אנחנו מדברים ניזונות דווקא מנשים שממש לא רצו להיחשף. יש הבדל ברור בין אישה שמיניותה שווקה מלכתחילה כמוצר לבין אישה שהפכה למוצר בעל כורחה. זה הבדל שמשתקף גם בחוק הישראלי, המכיר בהפצה של תמונות עירום שכאלה כעבירה שניתן להיענש עליה בחמש שנות מאסר.

רואים אותן? רואים להן

האינטימיות הממשית של המיניות הזוגית, מושכת רבים. דווקא האמת, המצב האנושי הפשוט והלא מהונדס, מעורר סקרנות עצומה. הרצון לראות, לדעת אחרים. הבעיה היא שכדי לממש את הצמא לאינטימיות, צריך לפרוץ גבולות ולחלל אנשים. מה שמושך אנשים אל קבוצות החושפות נשים היא בדיוק ההזדמנות לראות דמויות ממשיות, עם שם, מקום מגורים וחיים אמיתיים. וזה בדיוק מה שהופך אותן לרצחניות כל כך. החשיפה לעין-כל של מי שכלל לא רצו בכך, מייצרת מצב שבו לא "רואים אותן" אלא "רואים להן".

יש מצבים שבהם צריך לשאול האם רואים אותנו או דווקא רואים לנו, כלומר האם זה שמישהו יודע עלינו משהו נסתר יוביל לקרבה ולחיזוק הקשר, או שמא הידע הזה יהפוך למקור של בושה וישמש כסכין שיופנה נגדנו. אבל יש גם מצבים בהירים לגמרי – אם מישהי מסתובבת במרחב שבו רבים ראו את עירומה, היא תחטוף על כך. יגרמו לה להרגיש שראו לה את החלקים החשופים שלה בניגוד גמור לרצונה, ושהפשיטו מעליה את הבעלות על איך רואים אותה בעולם.

זה המובן הישיר ביותר של חילול – לקחת משהו שיש לו ערך אינטימי ויקר מאוד והפיכה שלו לזול וכאמצעי לפגיעה. כדי להמחיש נקודה זו עוד יותר, אפשר לחשוב על הייחודיות של תמונה שנשלחת בין אוהבים, לבין מצבור עצום של תמונות שמציגות גופים שונים זה לצד זה. זה ההבדל בין תעשייתיות מנוכרת לחיבור אישי וייחודי. ההקשר משנה את המשמעות, כך שהאינטימי הופך למסחרי, פרוץ וזול מעצם זה שהגוף האינטימי הפך לנכס של כלל המשתמשים.

נשים נטולות הגנה

בדרך כלל אני כותב על גברים וגבריות אבל כפסיכולוג אני מטפל גם בנפגעות. פגשתי נשים שתמונותיהן הופצו בניגוד מוחלט לרצונן, וכאלה שיודעות שמי שעובדים או לומדים איתן יודעים איך נראה הגוף שלהן וחלקם לא יהססו להשתמש בזה נגדן. פעמים רבות נוצרת תחושה של הליכה בעולם נטולי הגנה, במצב מתמיד בו רואים לכם משהו שלא אתם בחרתם להראות ושכמעט תמיד גם לא הייתם רוצים להראות לסובבים אתכם.

ב"המקור" התפרסם לפני מספר חודשים תחקיר חשוב על קבוצות עצומות בהן הופצו תמונות של נשים, שאליו הסכימו להתראיין כמה נשים אמיצות להפליא. הן סיפרו על ההשלכות הקשות של הידיעה כי תמונות שלהן הופצו, על המפגש שלהן כמי שחיות במדינה קטנה עם גברים רבים שמזהים אותן מאותן תמונות ואומרים משהו. הן "סלביות" במובן גרוע ופוצע מאוד.

ועל כל אותן נשים המצב השפיע מאוד לרעה. סמים, הסתגרות בבית, דיכאון, אובדנות, עזיבת הארץ וניתוחים פלסטיים הם רק חלק מהדרכים באמצעותן הן התמודדו עם ההליכה בעולם נטולות מגן, כאשר כל גבר אקראי עלול להזכיר להן שראו להן, שמאות אלפים ראו להן.

באופן אירוני מה ששומר בפורנוגרפיה הוא המצב שבו מדובר על תעשייה, ומה שהרסני במיניות המופצת בקבוצות הישראליות היא האישיות האמיתית והממשית של הנשים המוצגות ומוצעות כסחורה. הצפייה בהן אינה דומה לצפייה בסצנה ארוטית מכל סרט, אלא פריצה מכוונת אל הבית של השכנים וצפייה במה שרוצים שיישאר נסתר ואינטימי. זה יצר אנושי מאוד, ממש כשם שרציחה וגניבה הן טבעיות להפליא; הדחף מובן אבל זה לא הופך את המעשה לנסלח בשום מובן.

בעיה גברית

זה המקום להתייחס גם להיבט המגדרי של התופעה. אומנם תעשיית הפורנוגרפיה מורכבת מגברים ומנשים, אך 98% מהצרכנים המשלמים בה הם גברים. גם בקבוצות בהן מופצות תמונות של נשים ממשיות, חברים בעיקר גברים. גברים רבים מידי אינם רואים במובן העמוק והפשוט את הנשים שמוצגות חשופות, ובוחרים להיות חלק מהקבוצות הללו. בכך לא רק שהם מעניקים ערך כלכלי לקבוצות (שמפרסמות מודעות בתשלום לקהל היעד העצום), אלא בעצמם הופכים למי שפורצים אל תוך הגוף של אותן נשים, שסביר ביותר שיפגשו בהן ברחוב.

אז כיצד גברים "נורמליים" מגיעים ונשארים בקבוצות כאלה? אחת הבדיחות על הגברים היא שכאשר היצר המיני שלהם עובד, המוח מפסיק לעבוד. זו בדיחה שנשענת על כך שבתשוקה יש מרכיב מעוור. ריגוש מיני חוסם את החשיבה וההתחשבות המוסרית.

סיבה נוספת לכך היא העובדה שהפכנו להיות צרכני בידור. אנחנו רגילים לצרוך בידור מול המסכים, ובעמדה של צרכני בידור אנחנו מתחשבים רק בעצמנו. וכך, המדיום שהוא המסך, משרה על הצופה תחושה של חוסר אחריות, כי כמו שגבר צופה במשחק כדורגל ומבדר את עצמו בהתלהבות, כך גם אם מלהיב אותו לראות את הפנימיות של נשים הוא נרגש וממש לא מתחיל לחשוב על זאת שמולו ועל מה שזה עושה לה. לא מתחברת לו בתודעה העובדה שהיא אינה שחקנית שרוצה להתפרסם או מישהי שלא נמצאת שם מלכתחילה כדי שיצפה בה. בנוסף, כשאתה אחד מ150,000, קשה לחוות את עצמך כשמשמעותי, כלומר כפוגע ממשי שעומד בפני עצמו. עוד סיבה לכך שגברים "נורמטיביים" מרשים לעצמם לצרוך תוכן כה קשורה בניתוק התרבותי שקיים כיום בין מין לבין רגש. ברמה הביולוגית יש קשר בין מיניות לרגש, אבל לא מעט גברים מתרגלים לנתק בין השניים, ולכן אין מה להתפלא כשהם לא רואים את מי שהם צופים בהן.

מכיוון שזו בעיה שגברים מממנים, גם הדרך לצמצום שלה נוגעת אליהם, ולכן צריך לפנות אליהם באמצעים שונים של חינוך לצד כוחות המשטרה ומוסדות המדינה. אילו גברים בהמוניהם לא היו חברים בקבוצות הללו, המודל העסקי שלהן היה קורס. אם נעזור לגברים להבחין בהבדל בין צרכנות מינית שמעבר לגבול הבוטה של הרס חיים, לכזו שיש בה נזק מצומצם בהרבה, נוכל לעזור לנשים ואפילו לגברים.

מילה לסיום. אחד הבלבולים בנוגע להפצה של תכנים מיניים הוא שאלת האשמה, והנטייה של אנשים להאשים את הנפגעות בכך שהרשו לעצמן להעביר למישהו תמונת עירום. חשוב להדגיש שכל האשמה מונחת על הפושע שהפיץ את אותן תמונות. שליחת תמונות בתוך קשר, אינה דומה בשום מובן לפריצת כל גבול והפיכת התמונות לסחורה.

אין ספק כי הפצת תמונות מציבה אתגר טכנולוגי עצום, אולם הקושי הקיים אינה מוריד את הפגיעה העצומה שסופגות מי שתמונותיהן נגזלות ומופצות. הפגיעה היא ממשית ועלינו להתגייס ככל הניתן כדי לצמצם אותה, לשמור על הבנות וגם על הבנים שלנו.

הכותב הוא פסיכולוג בהתמחות קלינית, חוקר גבריות ומיניות

הפצת תמונות ברשתפורנו בטלגרם