מהגרות: סיפורי נשים שהחליטו לארוז הכל ולעזוב את הארץ

המהגרים מישראל זוכים כבר עשרות שנים ליחס אמביוולנטי, "עשה את זה באמריקה" מהול בהערצה מצד אחד ו"נפולת של נמושות" מהצד השני אולם מעט מאד דובר על האספקטים המגדריים של הגירה, על חוויות שמיוחדות לנשים, לשונה, לאחר, שהזרות אצלו יכולה להיות כפולה ומכופלת. הגירה עבור נשים יכולה להיות שונה מאד בסיבותיה מאשר אצל גברים והחוויות הייחודיות להן מרתקות ומרגשות.

עוד באון לייף:

גלי (25) נשואה טריה במקור מרחובות, גרה כבר כמעט שנה בטקסס, ארה"ב.

"הכרתי את בן זוג באוניברסיטה. הייתי סטודנטית שנה א' והוא לקראת סוף הדוקטורט. כבר בשנה השניה שלי עברנו לגור יחד. מה לעשות שפוסט דוקטורט זה דבר שנהוג לעשות בחו"ל? בגדול, מדובר בתנאי סף למי שרוצה להיות חבר סגל באוניברסיטה ובן זוגי רצה לעשות דוקטורט בתחום המאוד ספציפי שלו והיה ברור שזה חייב להיות בארה"ב. אחרי הצבא עבדתי במכירות בחו"ל וחשבתי שמגורים בחו"ל יכולים להיות חוויה כייפית".

וזו לא הייתה?

"הטיימינג היה בעייתי. אני הייתי באמצע התואר שלי בבן גוריון ולא סיימתי אותו. להשאר עוד שנה בארץ עבורו לא הייתה אופציה כי הוא גם ככה כבר הקריב שנה כדי להיות איתי. בהתחלה פשוט חשבנו לשים הכל על הולד עדיין לא היינו נשואים ואני הגעתי לארה"ב על ויזת תייר. מבחינה פרוצדורלית ארה"ב לא מכירה בידועים בציבור ולא היה לי מספר ת"ז מקומי. לא יכולתי להוציא רישיון נהיגה או לעבוד. רציתי להתנדב בהוספיס אבל אפילו להתנדב בלתי אפשרי עם ויזת תייר.בלי מספר "סושיאל סקריוריטי" אי אפשר לעשות כלום".

אז מה בעצם את עושה ביום יום?

"מצאתי את עצמי בלי עיסוק וזה מאוד ממרמר כי אני רוצה לפרוץ קדימה ואני מרגישה שאני תקועה. בן הזוג שלי תומך ומעודד אבל רוב היום אני בבית, אני לא מכירה כמעט אנשים, בטח לא בגיל שלי. הוא עובד אז נורא מתבקש שאני אנקה ואעשה כלים וכל זה אז אני מוצאת את עצמי הופכת לאישה משנות ה-50. אני מרגישה אשמה אם אני רואה אותו חוזר עייף ואז צריך להתחיל לבשל ולא בא לי להרגיש אשמה אבל מה עכשיו? אני אתקע בלי קריירה? לא הכנתי את עצמי לאיך שאני נובלת כאן תוך כמה חודשים".

התחתנתם כדי להקל על העינינים הטכניים?

"כשטסנו, אמא שלי אמרה לי אלף פעמים "למה שלא תתחתנו?" ועניתי שאני רק בת עשרים וחמש ולא הייתי מוכנה. אבל אחרי שלושה חודשים פה, משהו בלהיות בזוגיות במקום רחוק נורא מקרב ואתם כל מה שיש אחד לשני. התחתנתי ממקום טהור ואמיתי, זו אהבה ואני מודה שזה עוזר".

עבור גבר, מעבר כזה היה נראה אחרת בעינייך?

"אני מכירה את הישראלים פה ועל כל עשרה גברים שעושים רילוקיישן יש אישה אחת. יש בסביבתי רק שתי נשים כאלו, אחת רווקה ואחת נשואה שגם על בן זוגה נאסר לעבוד בארה"ב בחודשים הראשונים והוא טיפס על הקירות. היא סיפרה לי מה זה עשה לו מבחינת האגו. גם לי היה קשה כי לחיות על משכורת של מישהו אחר זה מאוד לא נעים ולקח לי זמן להשתחרר מהתחושה שמישהו מממן אותי".

ומה בן זוגך אומר?

"הוא אומר שעשיתי הקרבה עצומה בשבילו, והוא נותן לי תחושה שאנחנו ביחד בזה. כסף לא היה פקטור לעומת המעבר לארה"ב. לקח לי חודשיים להבין כמה הקרבתי מהאושר שלי ואושר לא קונים בכסף".

"ביפן הרגשתי שמצאתי את הארץ המובטחת"

אירית (שם בדוי) בת 31, נשואה ואם לבת.  חיה בטוקיו, יפן, כבר חמש שנים.

"הגעתי ליפן לשנה של לימודים במסגרת מלגה והכרתי את בעלי, יליד טוקיו, דרך חברים משותפים. באותו זמן היינו רק ידידים ואני חזרתי לארץ כשאני ממשיכה לשמור איתו על קשר במייל ובסקייפ ולאט לאט התחלנו להתקרב. הייתי בת 28 והרגשתי שמיציתי. ניסיתי לצאת עם כל מיני גברים והרגשתי שיש מולי בן אדם רציני, עם השקפת עולם דומה ששם את המשפחה במקום הראשון. בדקנו אם זה מתאפשר להיות יחד".

יש בכלל אפשרות לאדם יפני להתחתן בארץ?

"אם רצינו להתחתן הוא היה חייב להתגייר ואני בעצמי לא דתיה ולא מאמינה אז למה שאבקש ממנו משהו שגם לי אין עניין בו? והרי גיור זה לא צ'יק צ'ק… זה תהליך. הוא הרי חסר דת. להיות יפני זה לא מוסלמי או נוצרי, ואני לא יכולתי "להתייפן" נניח, זה מוצא אתני. לחסרי דת אין אפשרות להתחתן במדינה שלנו, נקודה. אז התחתנו שם. החתונה שלי היתה מהחלומות! חתונת שינטו עם קימונו אדום".

ובכל זאת יכולתם להתחתן ביפן ולחיות בארץ, למה לעבור לתרבות כל כך זרה ושונה ממך?

"למרות שזו תרבות שונה משלי אחרי שהייתי ביפן הרגשתי שמצאתי את הארץ המובטחת. הרגשתי שהגעתי הביתה וזה המקום שלי. יש דברים שמפריעים לי נורא בארץ: חוצפה, פלישה למרחב, גברים שמרשים לעצמם לתת הערות ותובנות וציונים-ביפן זה לא קורה. אחד הדברים הכי גרועים שאפשר לעשות ביפן זה להפריע לזולת. בישראל את אומרת למישהו "סליחה, זה מפריע לי" ועונים לך "למה מפריע לך?" למה אני צריכה להסביר ולהצטדק? פה רק צריך להשתעל קצת".

יש הרבה דברים לא סימפטיים שמספרים על התרבות היפנית.

"אני לא מנסה להגיד שיפן זו בועה ורודה אבל לישראלים יש הרבה דעות על יפנים בלי שפגשו אפילו יפני אחד. כשאמרתי שאני הולכת לגור עם אהובי ביפן התגובות היו מאוד לא נעימות. מישהו בעבודה אמר לי "נשים כמוך הורסות את עם ישראל". אמא שלי וכל מיני חברות ממציאות את ההלכה מחדש ואומרות שהילדים לא יהיו יהודים באמת. יש לי בת והלכתית היא יהודיה. אם יום אחד היא תבוא ותגיד שהיא רוצה להתנדב בקיבוץ או להתגייס לצה"ל, אני רוצה להאמין שאתן לה לעשות מה שהיא רוצה אבל נצטרך להזהיר אותה מעולם שלא נראה כמו יפן. פה אם אנשים מוצאים שטר ברחוב הם מחזירים אותו למשטרה. מספרים על יפן גם בעיתונים הכי רציניים כאלו שטויות, כאילו זו איזה ארץ פלאית ומוטרפת שיש בה מכונות אוטומטיות לממכר תחתונים משומשים בכל פינה. בעלי בן 40 ועוד לא ראה אחת כזו בחיים".

האם החברה היפנית מאד שוביניסטית?

"פעם בישראל עבדתי בשמירה והיה שומר שהיה נדבק אלי ויום אחד מול כולם הוא שלח יד ונגע בחזה שלי. הגשתי  תלונה בחברה ואז אמרו לי "אז הוא נגע בך, מה קרה?". ביפן מישהו נגע לי בתחת ברכבת הצפופה אז הסתובבתי מהר כדי לראות והוא בסך הכל הוציא את הטלפון הנייד מהכיס של המכנס. זהו. יכולתי לצעוק והיו מורידים אותו מיד מהקרון ומוסרים אותו למשטרה. כשסיפרתי לבן זוגי הוא אמר "מה הוא מוציא טלפון ברכבת צפופה!? הוא יודע שהוא יכול בטעות לגעת במישהי ולגרום לה להרגיש מוטרדת!". למערביים יש המון דעות לגבי יפן והם לא מדברים מניסיון וידע. גם אומרים שהיפנים גזענים אבל פה קיבלו אותנו ואת הנישואים שלנו הרבה יותר טוב מבארץ".

"התקשרתי לבוסית שלי ואמרתי לה שאני עוזבת"

סאבין (שם בדוי) נשואה ואם לבן (37) עלתה לישראל מצרפת בגיל עשר וב-2004 עזבה את הארץ בחזרה לפריז.

"בשנת 1998, כשהייתי חיילת, בצבא, נאנסתי על ידי מישהו ששירת איתי. כל השירות חייתי בפחד. הוא איים עלי וגם שלח אנשים אחרים לאיים עלי, סיפרתי למפקדים הבכירים אבל רק אחרי שהשתחררתי החלטתי להגיש תלונה. אחרי שהגשתי את התלונה החוקרים אמרו שייצרו איתי קשר. אחרי חצי שנה לא הייתה תשובה. התקשרתי, אין ספור פעמים… שלוש שנים אני מחפשת את התיק ואין תיק".

מה זה אומר אין תיק?

"הוא נעלם! ואחרי שלוש שנים של חיפוש הגיע טלפון ממח"ש. הם מסבירים לי שהתיק עבר אליהם כי האדון הפך להיות שוטר וזו הפכה להיות חקירת פנים וכל העדויות לא רלוונטיות וכל העדים צריכים לבוא שוב. צריך להתחיל מההתחלה. ברור שרוב העדים כבר לא רצו לבוא שוב- זה לא ענין אותם".

את רצית להמשיך?

"רציתי את ההזדמנות להתעמת איתו. אמרו לי שיבקשו עימות ושאחכה לזימון מהם וככה חיכיתי עוד שנה, התקשרת והתקשרתי אבל לא הסכימו לתת לי שום פרטים. בסוף הגעתי לאיזו פקידה במשטרה שאמרה לי, מה לא קיבלת מכתב? התיק שלך נסגר מחוסר ראיות. היית אמורה לקבל מכתב רשום. באותה תקופה עבדתי בעיריית נתניה בעבודה מאד טובה, הייתה לי דירה וכלבה אבל איך שניתקתי את הטלפון התקשרתי לבוסית שלי ואמרתי לה שאני עוזבת. קניתי באותו יום כרטיס טיסה לצרפת, ארזתי הכל, לקחתי את הכלבה ועזבתי את הארץ. ברחתי מהמלחמה שניהלתי ארבע שנים ולא קיבלתי בה שום עזרה. המשטרה לא תמכה בי, המשפחה לא תמכה בי, הנה, הוא ניצח. הוא דאג לסגירת התיק".

היה לך יותר קל בצרפת? זה הרגיש חזרה הביתה קצת? לילדותך, לקהילה, לשפה?

""כן, חזרתי למקום שגדלתי בו אבל זה ממש לא היה קל. אני לא אוהבת את צרפת בכלל והיה לי מאוד קשה לחזור לשם. עבור הצרפתים את לנצח יהודיה. חזרתי למקום שאמור להיות הבית ושאני ארגיש בו מוגנת אבל אי אפשר לברוח מהאונס, מהכעס. יום אחד פתחתי עיתון והיתה תמונה של שמעון פרס ומסביבו שוטרים ומאבטחים ששומרים עליו וביניהם היה האנס שלי- שוטר שמאבטח את נשיא המדינה".

עזבת את ישראל מתוך כעס?

"אני אזרחית שומרת חוק, עשיתי צבא, שילמתי מסים, הכל לפי הספר. תקפו אותי- הגשתי תלונה. לא קיבלתי מה שמגיע לי, מה שאמור להיות ברור- להשמיע את הקול שלי.  לא ניצחתי מולו כי המערכת לא אפשרה לי".