3 כישלונות של מערכת החינוך

החיים סוכר. הם כל כך סוכר שגם 12 שנים במערכת לא מתפקדת לא יהרסו לנו דורות שלמים של גאונים קטנים עם יצר הישרדותי של צ'יטה ביערות הסוואנה. הם כבר הבינו שהכל רקוב מבפנים ורק מחכים שזה יגמר. מה שמחזיק אותם שפויים הן ההפסקות והספירה לאחור עד החופש הגדול. והאמת, גם אותנו. לא ברור איזה צד מתוסכל יותר בזמן ששרי החינוך מחליפים אחד את השני בתור להחזקת אינפוזיה עבור גופה שנרקבה עוד לפני שהם הגיעו לתפקיד.

בואו נודה בכישלון, נקפל את הבאסטה, נסיק מסקנות ונפתח סניף משודרג. הפן החינוכי במרוץ לבגרויות אבד איפשהו עוד ביסודי ומאה במבחן על פונקציות לא שווה כלום אם הם לא יודעים לשווק את עצמם בראיונות עבודה. נכון, גם שכר המורים בעייתי. לא מספיק שהוא נמוך גם מלינים אותו, אבל אם נחפור פנימה ונתעלם מזוטות כמו ארבעים תלמידים דחוסים בכיתה או רכזת שכבה אחת על שלוש מאות ילדים, אפשר למצוא את שלוש הסיבות האמתיות לכישלון מערכת החינוך:

1. כן, זה עסק. ולא, זו לא בושה להודות בזה – מי הגאון שחשב על המודל העסקי של הדבר הזה ולמה לא נותנים לבן אדם הזה פרס? שהרי מפעלי ילדים סינים הייתה בדיוק המטרה אליה חתרנו בבניית מערכת חינוך חזקה ויציבה. אי אפשר להתכחש לעובדה שלא משנה כמה אנחנו נכווים כל פעם מחדש, אנחנו תמיד נצפה ליותר. אנחנו יודעים שהפקדנו את הדבר היקר ביותר שיש לנו בעולם ואנחנו מצפים לקבל אותו בחזרה עוד שתיים עשרה שנים, תוצר מוגמר. הבעיה היא שמעולם לא אפיינו את אותו מוצר עד הסוף, וכתוצאה מכך אנחנו מקבלים דורות שלמים של ילדים בני ארבעים הצפים בעולם כמו שקיות ניילון. שקופים ונזהרים מכל מה שנקלע לדרכם.

מה אנחנו, כחברה, רוצים שמערכת החינוך תייצר? בואו נעצור רגע ונקדיש מחשבה לשאלה "איך, בעולם מושלם, היינו רוצים שישראלים בני שמונה עשרה יתפקדו?" – ורק אז, נוכל לבנות תכנית לימודים שתכלול תוכן עשיר ותיתן לכל ילד את הכלים המותאמים אישית אליו כדי לאכול את החיים, ולא להתמודד איתם. שיטת מקסימום ידע במינימום זמן מוכרת לכולם והיא כוללת למידה ממושכת אל תוך הלילה על נושא שנראה כמו הדבר הכי לא חשוב בעולם כי "מתי אני אשתמש בזה?", פורקן ידע טוטאלי במהלך המבחן ושכחה עד אינסוף בתומו. אם אף אחד גם ככה לא זוכר שום דבר שנייה אחרי המבחן, יש מצב שאנחנו מפספסים את הפואנטה. זה הזמן שלנו לקוד קידה, לקפל את הזנב בין הרגליים, לחזור לשולחן השרטוטים, להוציא את הפתקית עליה כתבנו את כל הדברים הכי יפים בעולם ולתקן בהתאם.

2. זה שהם חולקים שנת לידה משותפת, לא הופך אותם לאותו בן אדם – וזה שהם כמעט באותו גיל, לא אומר שהם באותה רמה. אף אחד לא יוצא מרוצה מהסיפור הזה. התלמידים המתקשים בוהים במורה בעיניי עגל ובמקרה הטוב מעתיקים מהלוח כדי לא להסתכל במחברת יותר לעולם, והגאונים לא מבינים למה שמו אותם ביחד עם "פשוטי העם" באותה כיתה. הנחת הבסיס טוענת שכולם צריכים ללמוד באותה דרך, באותו קצב – בעוד שמדובר בעשרות אלפי בני אדם השונים אחד מהשני לחלוטין. זוהי שיטה הנידונה מראש לכישלון.

רעיון מהפכני – אולי במקום לחלק את כולם לפי גיל, אפשר יהיה לחלק את כולם לפי תחומי עניין או דרך חשיבה? נוכל להיפטר אחת ולתמיד מהבעת הפנים המתוסכלת הזו שבה הם מסתכלים עליי כשאני מנסה להסביר להם שאנחנו נספיק את כל החומר לפני בחינת הבגרות. הם בוהים בי ובאותו שבריר שנייה נוצר רגע שילווה אותי בכל פגישת עבודה, דייט או וויכוח שבועי עם נהג המונית. חוסר אמונה בעצמך כבן אדם. הם לא מאמינים לי ואני לא מאמינה לעצמי. שם, בשנייה הזו, אני יכולה לראות אותם עשרים שנה קדימה – עדיין לא יודעים כמה הם טובים באמת. מאוחר מידי לתקן עכשיו ואני מקדישה את שארית השיעור לשיחת עידוד כדי לשמר את מעט הרצון שנשאר.

3. "למה" אאוט. "ככה" אין– לא כי זה לא חשוב. כי אין זמן. ואין זמן כי יש מבחן מאוד מפחיד בסוף השנה שבודק הרבה שינון ומעט הבנה. גם במקרים מאוד נדירים, בהם התלמידים רוצים לדעת "למה", אני לא באמת יכולה להסביר להם כי אנחנו על זמן שאול ובקרוב הם יבחנו על חומר שהפעם הבאה שהם ישתמשו בו תהיה כשהם יצטרכו לשבת עם הילדים שלהם על אותה עבודה.

ילדים צמאים הם ילדים מעצבנים. גם אני הייתי כזו והמורים לא אהבו אותי יותר מידי. הכל עניין אותי ובמקום לשתוק במהלך השיעור, הצפתי אותם במיליון שאלות, ציירתי שטויות על השולחן וריכלתי עם החברה הכי טובה על מלכת הכיתה. אף מורה אף פעם לא ענתה על שאלות "למה" וכולן ראו אותי כמטרד. סקרנות טבעית של ילדים היא דבר מציק במערכת של היום וכל אחד שמעז להרים את הראש, מושבת חזרה לכיסא. הראשונה שהסכימה לתת לי במה בשביל להקריא את הטקסטים המפגרים שלי הייתה מחנכת כיתה ה', אחריה רבים אחרים כבר הספיקו לדחות אותם. החוצפה שיש לבן אדם אלמוני לדפוק על דלתות ההצלחה ולדרוש "תקראו אותי" מגיעה ממעטפת אהובה ותומכת. זכרתי שאי פעם, לפני עשרים שנה, מישהו נתן לי אישור ואיתו המשכתי הלאה. המורה הזו עודדה אותי ונתנה לי לפרוח בשיעורי ספרות. אם נמשיך לנסות לשכפל "תלמידים מושלמים" נמצא את עצמנו עם דור של לוזרים חסרי יצירתיות או רצון להצלחה.

לא הכל אבוד ויש עוד תקווה. חינוך טוב הוא לא רק פונקציה של כסף אלא התמדה, רצון וראש פתוח בעיקר. רוב  השינויים שיש לעשות לא עולים כסף, אלא להפך, יכולים לחסוך למערכת מידי שנה. התלמידים שלנו הם הטובים בעולם וכל שאנחנו צריכים לעשות הוא להתאים את עצמנו אליהם – ולא להפך. איקאה עשו זאת לפנינו הרבה יותר טוב וכבר שנים שכל בית בישראל יודע שאם הבורג לא נכנס כמו שצריך, עדיף לפרק הכל ולהרכיב מחדש מאשר לדחוף בכוח.