המורים שהתייאשו ממערכת החינוך – ועזבו

משרד החינוך היה קיים לפנינו ויהיה קיים גם אחרינו. אי אפשר לברוח ממנו וגם הילדים של הילדים שלנו יעברו שם בשלב זה או אחר של חייהם. לימודים בבתי ספר נראים לנו נורא טריוויאליים, אבל האמת היא שבתי ספר הפכו לנחלת הכלל רק בשמונים שנים האחרונות. עד אז, העשירים למדו והעניים צחצחו נעליים ברחובות. אולי בגלל שכיתות, טיולים שנתיים, מורה לערבית עם פלולה ושרת בעל צרור מפתחות עם צ'ופצ'יק כחלחל בצד נראים לנו מובנים מאליהם, אנחנו שוכחים כמה קשה לזכות באהבתם של ארבעים תלמידים כדי לגרום להם להקשיב – וזה רק בכיתה אחת.

התענוג הזה לא הזדמן לי כי אין לי תעודת הוראה וגם אם ארצה אי פעם לעבוד במשרד החינוך, לא אוכל. מהרגע הראשון שסרטן החינוך התפרץ אצלי הלכתי רק למסגרות פרטיות. אולי בגלל פחד מכישלון, ואולי כי זו הדרך הקלה. העובדים במסגרות הפרטיות מתחלקים לשני סוגים: אלו בתחילת דרכם בעלי סקרנות, תאווה ללמוד, שאפתנות, יוהרה ורצון לשנות את העולם כאילו הם מינימום מלקולם אקס ואלו בסוף דרכם שכבר הבינו שהדרך בשינוי העולם מתחילה עם כל ילד בנפרד.

שמעתי מלא סיפורים הזויים על תופעת "המנוסה מן המערכת", אבל עם הירידה לפרטים הקטנים מגיעה השאלה הבלתי נמנעת: "למה נכנסת לשם מלכתחילה?". הלנות שכר שנמשכות חודשים, הורים מאיימים, התנכלויות מצד המנהלת ושיחות טלפון שלא היו מביישות אייטם של ארבעים דקות בכלבוטק. אחת המורות סיפרה לי איך פיטרו אותה בסוף כל שנה ואז העסיקו מחדש בתחילת השנה כדי שלא תצבור וותק ותוכל לדרוש העלאה. כשביקשתי ממנה להתראיין בשם מלא ותמונה היא סירבה. אמרה שלא רוצה לדבר על כך מחשש שמצבה יורע.

"הסיבה המרכזית בגינה עזבתי את משרד החינוך הייתה שבתחושה שלי הייתי בורג במערכת. לא היה מקום בשבילי להיות רחל. לא יכולתי ללמד באמת תחום דעת ולא לחנך כשבשנה, במשרה מלאה, צריך ללמד 300 תלמידים. הרגשתי שאני לא מגיעה לאלו שצריכים אותי. תמיד כיוונתי לאמצע, וכל מי שהיה בקצוות התפספס", מספרת רחל בן דוד, הבוסית שלי בעבודה ושותפתי לחלום. מתוך מקום למוד ניסיון של "מה לא לעשות" החלטנו להקים בית ספר שישמש אלטרנטיבה למשרד החינוך. "החלטתי לפתוח בית ספר כי תמיד רציתי ללמד ולחנך. לגרום לתלמידים ליהנות מהלמידה. ללמד אותם לחשוב, להעביר ביקורת, לנתח, לגרום להם לתחושת הצלחה במקומות שהם חושבים שהם לא מסוגלים להצליח. אני אוהבת לאתגר גם את החלשים אבל גם את החזקים. הרגע הכי כיפי הוא לראות את הבעת הפנים שלהם משתנה כשהם מצליחים ומבינים".

רחל בן דוד

 "הבן שלי ירביץ למי שהוא רוצה"

מורים שחוו סיפורי זוועות לא תמיד מוכנים לדבר על כך. גם אם הם המשיכו הלאה, מצאו עבודה חדשה וכיוון אחר בחיים, חלקם עדיין רוצים לשמור לעצמם את האופציה לחזור למערכת החינוך מתישהו, כשיהיה בה טוב יותר.

"אני אדבר אבל את חייבת להבטיח לי שאף אחד לא ידע שזה אני", אומר לי דניאל (שם בדוי). אני מבטיחה לו שוב בפעם המיליון שאף אחד לא ידע שזה הוא ואנחנו מתחילים. "הגעתי למערכת החינוך לפני 8 שנים בערך, כמעט 9. השנים הראשונות עברו די מהר ולא היו לי בעיות בכלל. המשכורת אמנם לא הייתה גדולה במיוחד, אבל נכנסה בזמן, המנהלת אהבה אותי, הכל היה בסדר גמור. כשסיימתי תואר שני, הגעתי למנהלת עם התעודה כדי שתוכל לעדכן את זה במשרד החינוך. על כל תואר נוסף שעושים, יש העלאה בשכר. היא הסבירה לי בנועם שאני לא זכאי להעלאה כי לא נצבר לי ותק, אף על פי שלימדתי שם שנה שישית ברצף. מסתבר שהייתה תקלה כלשהי במערכת שבגללה לא נרשם לי ותק. הלכתי למנהלת כל שבוע, שלחתי מכתבים לכל משרד החינוך – כלום. שום דבר. ה "תקלה" הזאת מעולם לא טופלה ועד הרגע שעזבתי לא נרשם לי הותק. את בטח מבינה שבגלל שמעולם לא צברתי ותק, לא העלו לי את השכר ולא קיבלתי כל מיני הטבות. אבל זה עוד בקטנה.

השיא היה כשבשנה שעברה קיבלתי כיתה נוספת ללמד. בכיתה הזאת למד ילד שחונך על כך שאלימות מביאה אותך לכל מקום בחיים. אני מרשה לעצמי להגיד את זה כי פגשתי את ההורים. הוא היה בריון לאורך כל השנה, הרביץ לשלושה ילדים באופן קבוע ולא משנה מה עשיתי וכמה שדיברתי זה לא עזר. ההורים שלו שוב זומנו לבית הספר והפעם אבא שלו הגיע איתו. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הגיע. מסתבר שהוא מקורב לראש העיר ועושה בעירייה מה שהוא רוצה. כל השיחה הוא לא הפסיק לצעוק עליי מול המנהלת והילד. הוא השפיל אותי לעיני כולם, קרא לי "לוזר" ואמר שהבן שלו יכול להרביץ למי שהוא רוצה כי אבא שלו תמיד יגן עליו. אני אומר לך, חבל שלא הקלטתי את השיחה. אחרי שהם הלכו, המנהלת אמרה לי "אתה יודע שהוא צודק. הם יכולים לעשות מה שהם רוצים ואף אחד לא יעצור אותם". המשפט הזה שבר אותי ויום למחרת הודעתי לה שאני מתפטר. כשנעשה חוסר צדק כל כך מובהק במקום שאמור לחנך את דור העתיד, זה מראה לך שאף רפורמה לא תעזור פה".

מערכת החינוך היא מפעל

זה לא סוד שהמערכת קשה, מתישה ושוחקת. לא מזמן מורה הגישה בקשה לקבלת פיצויים על צרידות בקול וזכתה. החלק המוזר באמת בסיפור הזה הוא למה היא לא הצליחה למצוא דרכים חלופיות להשתלט על הכיתה פרט לצעקות ולמה לא הפסיקה כשהבינה שזה לא עוזר. למשרד החינוך מגיעים עובדים משתי סיבות עיקריות. הראשונה והנוראית היא התנאים. החופשות של משרד החינוך תואמות את חופשות הילדים, לא צריך לחפש בייביסיטר כל הזמן, יש שנת שבתון כל שבע שנים ולבעלי המזל נצבר גם וותק. וכולנו יודעים שוותק שווה כסף. סוג האוכלוסייה השני הוא הסוג הנכון. אנשים שמבינים ששלום עולמי או מלחמה תלויים בחינוך והם כאן כדי לשנות. לשעבד את כל חייהם כדי להציל ילדים מעצמם.

"כשהתחלתי את עבודתי כמחנכת, ערכתי עם עצמי חוזה. במסגרתו הבטחתי לעצמי שאמשיך ללמד ולחנך כל עוד ארגיש שאני שם, בעבודת הקודש החשובה הזאת, ב- 100%". אומרת דנה אימר, מדריכת הורים ויועצת משפחתית, בעברה מחנכת כיתות ה' ו- ו' בבית ספר יסודי בהרצליה. "כשנולד בני הרביעי, החלטתי לא לחזור למערכת החינוך ולעסוק בעבודה סוציאלית או בתחום דומה. קיימתי את החוזה שלי עם עצמי, שלא אשאר במערכת אם לא ארגיש שייכת לשם. יצאתי ללמוד ייעוץ משפחתי והדרכת הורים אצל מיכל דליות, וכיום אני נמנית על צוות היועצות שלה.על מנת ליצור קשר משמעותי יותר עם התלמידים, במיוחד בכיתות הנמוכות, המורה זקוק לזמן אישי משמעותי יותר עם כל תלמיד. מצב כזה יתאפשר אך ורק כשמספר התלמידים בכיתה לא יעלה על עשרים".

דנה אימר. מדריכת הורים ויועצת משפחתית, בעברה מחנכת כיתות ה' ו- ו' בבית ספר יסודי בהרצליה

את הנגיף שבו נגועים המורים בנפשם שמחנכים למרות ולא בזכות שאי אפשר ללמד. או שיש לך את זה, או שאין לך את זה. הפלטפורמה המתאימה לחינוך אמיתי לא קיימת באופן נגיש לכולם ולהגיע לכל ילד הופכת להיות משימה בלתי אפשרית. "הבעיה הגדולה ביותר של משרד החינוך בעיני היא שאין תוכנית ארוכת טווח, נקייה מאינטרסים. מערכת החינוך היא מפעל, שחומר הגלם הוא הילדים שלנו. אנחנו מכניסים אותם למערכת לחמש עשרה שנים (מגיל שלוש) אבל אנחנו לא יודעים איזה "מוצר" אנחנו רוצים להוציא. הילדים האלו הם העתיד שלנו בכל תחום, ואין אף תכנית רב שנתית לאיזה אזרחים אנחנו רוצים שיהיו במדינה. בקיצור, אין למערכת החינוך מטרה. צריך לנתק את מערכת החינוך מהפוליטיקה, לתת לצוות פדגוגי מקצועי לנהל את המשרד, ליצור תכנית לימודים רב תחומית בשיתוף מנהלי תחומי הדעת ולהציב מטרות ברורות: איזה ידע נרצה שיהיה לילדים? אילו מיומנויות? אילו כלים לחיים?" מוסיפה רחל.

חבל שאין אפליקציה שמזהה עובדים שקשה להם ויודעת להתריע לבוסים הגדולים לפני עזיבה. מוחות גדולים לא היו אובדים ואנחנו היינו מרוויחים כוח אדם איכותי וטוב. כל מנהל זוטר יודע שעובדים מרוצים שווה הרבה תפוקה ועובדים שרע להם ימררו חיים אחרים. המורים שעוזבים את משרד החינוך לא ביקשו הרבה. רק קרקע נוחה ליצור שינוי, או כמו שדנה אמרה "קשר משמעותי עם תלמיד יעזור לו להרגיש שייך יותר, בטוח יותר ואהוב".

חינוך ילדיםמוריםמשרד החינוך