ניצול, התעללות ואפילו אונס: עכשיו אפשר להגיד את האמת על הפנטזיה שיו הפנר ניסה למכור לנו

מרלין מונרו ככל הנראה מתהפכת בקברה. וככל הנראה, ההיפוך הזה הוא לצד הנגדי מזה של יו הפנר. אחרי הידיעות על מותו של איש הפלייבוי, פורסם שהוא הולך להיקבר לצידה של מונרו, ובכך האישה שגברים אמללו את חייה, הולכת שוב לעבור התעללות גם במותה. הרי התמונות שלה הן אלו שעזרו למגזין שלו לצבור תאוצה – אותן תמונות שהיא כל כך ייחלה שייעלמו מהשטח. אבל מצדו של הפנר זה אך טבעי שגם במותו תהיה אישה שתנוצל על חשבון האדרת פועלו.

 

עוד באון לייף: 

 

כמו לא מעט מפורסמים, אפשר לראות את חייו של הפנר כשני קווים מקבילים: באחד הוא איש שנלחם למען זכויות האפרו אמריקאים (בסוף שנות ה-50 הוא עלה עם תוכנית טלוויזיה שאירחה מוזיקאים שחורים), למען חופש הדיבור ולמען זכויות הלהט"בים. בקו השני הוא היה הבעלים של פלייבוי – המגזין ולא פחות מכך, האחוזה.

יו הפנר עם קנדרה ווילקינסון (מימין) והולי מדיסון (משמאל)

מאז מותו, כמו כל אדם אחר שמת בייחוד אם הוא מפורסם, הפנר זכה בעיקר להספדים מכבדים, שמציינים את פועליו לאורך השנים. מעטים הם אלו שהסכימו להצביע על כך שהמלך הוא עירום, כלומר היה עירום בזמן שהוא היה מארגן אורגיות המוניות, או מאכלס בביתו צעירות מבתים הרוסים והופך אותן ל"חברות" שלו בתמורה לתנאי מחייה מפנקים.

 

הוא אולי נלחם על זכויות של אנשים מסוימים, והיה פורץ דרך, אבל ככל שזה נגע לנשים, הראייה שלו היתה מיושנת, שטחית ואפילו מסוכנת. הוא אמנם קידם גברים, אבל את הנשים הוא העדיף להשאיר כאובייקטים מיניים, בעלות הדימוי הקלאסי של אישה בלונדית עם חזה גדול שלא בדיוק חושבת על הגשמה עצמית, אלא יותר על מתי יבוא הגבר שיגאל אותה פיזית – לא משנה מי. את כל זה הוא עשה תוך שהוא עוטף את הכל במעטפת תמימה של לבבות וורודים ושפנפנים חמודים, כדי למכור את זה כפנטזיה לא מזיקה לכל המשפחה.

 

במשך שנים מכרו לנו את הנעשה באחוזה ובחייו הפרטיים של הפנר כסדרת ריאליטי משעשעת, כשלמעשה מה שראינו היה ניצול נשים באופן הכי ברור וגלוי. הולי מדיסון, מי שהוכתרה כ"חברה מספר 1" של הפנר בתקופת סדרת הריאליטי "השפנפנות של יו", הוציאה לפני כשנתיים ספר שבו כתבה על הטראומה שעברה באחוזה. בין השאר סיפרה על ערב אחד שבו היתה במקלחת וחשבה להתאבד. "אולי זה היה המריחואנה והאלכוהול, אבל באותו רגע להטביע את עצמי היה נראה כמו דרך הגיונית להימלט מהחיים המגוחכים שאליהם הובילו אותי. פשוט לא יכולתי לסבול יותר את הסבל שלי".

 

קנדרה ווילקינסון, שפנפנה נוספת, סיפרה לפני כמה שנים  "חייתי בדירה קטנה בתוך האחוזה עם המכוער והנמוך הזה, שהגיע כל כמה לילות לשכב איתי, אחרי שלקח שני כדורי ויאגרה והתפללתי לכל דבר שיוציא אותי משם. הוא היה בן 78 ואני נערה צעירה בת 18 וזה היה ניצול מגעיל".

 

כמובן שכל אלו הן עדויות למה שראינו. על פי השמועות, מתחת לפני השטח – כלומר במסיבות הידועות לשמצה או בחלילים הסודיים שבאחוזה – התרחשו מקרים קשים של סרסרות, זנות ואפילו אונס. למרות זאת, הפנר עדיין המשיך לזכות בהערכה, וגם כעת אחרי מותו, יש כאלו הנוטים לייחס לו סופרלטיביים, ממש כמו שח"כ אורן חזן הספיד אותו: "יו הפנר היה פורץ דרך, חלוץ, אייקון אמריקאי. אתה רואה שפנפן על הקיר וישר חושב עליו. זה הופך אותו לגאון שיווקי. הוא השפיע על התרבות האמריקאית ועל העולם כולו". אולי מאדם שחיבב מועדוני חשפנות אי אפשר לצפות אחרת, אבל לפחות אפשר לבקש משאר האנושות להפעיל את ההיגיון הבריא, ולהבין מה באמת הפנר מכר לנו.

 

את החשבון עם הפנר היינו צריכים לסגור איתו עוד בחייו. להפסיק לשתף פעולה עם הפנטזיה שהוא מכר לגברים ברחבי העולם, על נשים שאוהבות לחיות כ"חברה מספר X" ושנמשכות לגבר שיכול להיות סבא שלהן. אבל עכשיו זה מאוחר מדי, ולכן כל מה שנותר לנו לקוות זה שלפחות יאפשרו למרלין מונרו, האישה שביקשה להפסיק להיות פנטזיה ולהתחיל להיות אישה אמיתית, לנוח על משכבה בשלום.

יו הפנרפלייבוי