גברים תל אביביים, אני שונאת אתכם

כשארזתי ארגזים בבית של ההורים שלי, יומיים לפני המעבר לתל אביב, כל מה שחשבתי עליו הוא לחיות את התסריט שכתבתי לעצמי בראש. להיצמד לעלילה ולא לחרוג ממנה. אני אעבור לעיר הגדולה, אהפוך לאושייה בחיי הלילה ואפרוש עם היפסטר תל אביבי מקועקע לאזור הצפון הישן כדי לגדל שני ילדים בבבלי. תמימה ומרוגשת – המסע שלי לעבר חיפוש האהבה המושלמת התחיל בדירת חמישים מ"ר לא רחוק משדרות רוטשילד. קצת אחרי שסיימתי לפרוק, נחתה עליי הזוגיות ההיפסטרית הראשונה שלי.

הוא היה כל כך מגניב שצל המגניבות שלו האפיל על הסביבה וגרם לכולם להרגיש קטנים. כל תזוזה הייתה מחושבת מראש והכילה בתוכה הבעת פנים מושלמת לסלפי. הוא התנועע כאילו מצלמים אותו כל הזמן והרחיק את מי שנכנס לו לפריים. הוא גר בדירת שלושה חדרים במרכז העיר ושתה הפוך בבית הקפה למטה כל בוקר. נפגש עם אנשים חשובים, העביר פייסלים באמצע היום, ישן שנ"צ ויצא לשתות בערב. הוא צלח בכל הקריטריונים והצטיין בחשוב מהם – הוא היה אותו בחור שכולן ריירו עליו.

לכי תחפשי אהבה בתל אביב. בלה רבוי

מהות הקשר שלנו הייתה טיולים ברחבי העיר. אני אהבתי להיראות מחזיקה לו את היד בציבור והוא, הוא פשוט אהב להיראות. אחרי כמה דייטים הצלחתי לפצח את הנוסחה שלו והבנתי מה הוא עושה. מינימום תקשורת תמיד תגרום למקסימום געגוע. הוא מאפשר לדברים להגיע אליו ומכוון את המציאות בדחיפות עדינות כשהיא מסרבת להקשיב. מפסל את החיים למה שהוא רוצה בלי להזיע וממתין בסבלנות לתוצאות. הוא נתן לי לחפש את חברתו ולחוות ניצחון בפעמים בהן הועיל בטובו להסכים. תמיד אצלו. תמיד בערב ותמיד בינוני. הוא ענד אותי כמו תכשיט על הזרוע וחייך אליי יפה כשניסיתי לנהל שיחה. חיוך מנומס של ניסיון. כזה שטומן בתוכו כאפה מצלצלת. תתעוררי גברת! ילדים לא יהיו פה וכבר בדייט השלישי הוא החליט שאת לא מעניינת מספיק וסחבתם עד הלום רק בגלל הסקס. הוא ידע כמה אני מטומטמת וכמה מתאמצת. כמה עוד יש לי ללמוד וכמה זה לא נורא, הרי חייב לכאוב לי מתישהו.

אחרי שהוא סיים את זה בהודעת סמס, בכיתי בדיוק יומיים. ביום הראשון על כך שאני לא מיוחדת וביום השני על האבידה הגדולה של הפנטזיה שלי. אחחח הפנטזיה. זו שלא מתכתבת עם אף מציאות, מאלצת אותנו לוותר כשאנחנו חושבים שאנחנו מתפשרים ולשאוף לאידיאל שלא באמת קיים. אחרי הזוגיות הזו הגיע החתיך התורן הבא בתור וגם איתו בחרתי אולם אירועים אצלי בראש בזמן שהוא בהה בתחת של זאת לפני. רציתי כל כך את מערכת היחסים המושלמת של יהודה ושלומית שעצמתי עיניים לכל סטנדרט אחר, פרט לפוטוגניות שלו להצטלם על השער של טיים אאוט. רציתי להשוויץ בבן הזוג שלי. רציתי שיסתכלו עלינו ויגידו "וואו. איזה יפים אתם יחד". ברגעים המעטים שזה קרה, חוויתי אושר עילאי. אושר מתנשא של ריקנות במסווה השגת מטרות.

הפנטזיה הזו גורמת לנו לשלול אנשים בגלל שהם 6 בסולם "מה החברים יגידו" וכולם יודעים שהכי קל להיתפס במלכודת החיפושים האינסופיים אחרי יצירת מופת שבטח גם אצלה יימצא משהו לא מספיק טוב. כל אחד שנתקל בזוג כל כך מושלם או קרא רכילות לא יכל שלא לדמיין את עצמו תחת הכותרת "היפים והנכונים לשנת 2017" ולו לרגע אחד עם החתיכה המיועדת בבגדי מעצבים. וזו הבעיה שלנו, או לפחות שלי. לאנוס את הרוח שמשיטה לי את המפרשים לכיוון אי החלומות, במקום להקשיב לגלים. ההזיה הזו שניסיתי להגשים עלתה לי ביוקר, אבל חידדה את הפער בין העיקר לטפל.

 

לביצה המקומית יש שני מצבים: או שאתה חלק ממנה, או שאתה סולד ממנה. בלה רבוי

הגבר התל אביבי הטיפוסי, הרווק בן השלושים וחמש נמצא לבד כי הוא לא מצא "אחת שזורמת איתי באותו ווייב". הוא שכב עם כל הידידות שלו ולפעמים הכניס אחת מהן להריון. היא עשתה הפלה וכמובן שהוא שילם. ככה הוא. פמיניסט. הגבר התל אביבי הטיפוסי, הרווק בן השלושים וחמש שכב עם המון בנות ורובן נשארו לישון. הוא הכין להן קפה שחור בבוקר, כי זה מה שיש בבית, והזמין להן מונית. הגבר התל אביבי הטיפוסי מדבר המון ומבצע מעט. הוא בדיוק עובד על תסריט, מנהל שלושה ברים ולא מוצא זמן לאהבה כי הוא וויתר עליה מזמן. נמאס לו מכל אחת שבאה ומנסה לתקן אותו כאילו הוא פגום. נמאס לו שכולן נופלות לאותם משפטים ואף אחת לא מתעקשת על כך שיאסוף אותה מהבית. ככה הוא. ג'נטלמן. הגבר התל אביבי הטיפוסי לא גבוה במיוחד, בדרך כלל יפה נורא ואני שונאת אותו.

אני שונאת אותו כי הוא חושב שהוא טוב יותר ומוצלח יותר מהשאר. זה כמו פרדוקס הברנינג מן, הפסטיבל הזה של ההיפסטרים. כל הסיפור נמשך שמונה ימים וכל הרעיון הוא שכל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה. אין שיפוטיות ואין ביקורת. כולם מוזרים וכולם צבעוניים. הפרדוקס הוא בזה שלכאורה כל אחד יכול להיות מה שהוא רוצה וכולם מיוחדים, אבל בפועל כולם נראים אותו דבר. מוכרים לנו לוקשים. אגדות אורבניות שמתהלכות בשדרה ודוחפות עגלת תינוק. לביצה המקומית יש שני מצבים: או שאתה חלק ממנה, או שאתה סולד ממנה. כשאתה חלק ממנה, אתה עסוק בלראות ולהיראות. עסוק בלהרגיש טוב יותר מהשאר, להרגיש מיוחד במינו ולוודא שהסביבה שלך מסכימה איתך. נשים הן אמצעי למילוי מחסני הביטחון העצמי והן משוחררות אחרי שסיימו את המטלה שלהן. בביצה אין מקום לרגשות ותכניות לעתיד, אלא אם כן טרם התפכת ואת עדיין מחפשת. כשסולדים ממנה, העיר הזו נראית קצת אחרת. גם סלידה היא סוג של התנשאות ואני מוצאת את עצמי מחייכת חיוך של רחמים לבנות הצעירות שיושבות עם זקני חיי הלילה, בזמן שאני עוברת ליד ואומרת להם שלום. נשמות אטומות וחסרות מנוחה. צפות בחלל, אבודות בין הרצוי למצוי. מחפשות טרף קל בשביל לילה אחד של שפיות מתוך ידיעה שהמנוסות יותר כבר המשיכו הלאה.

בלה רבויגבריםהיפסטריםתל אביב