נשים בתעשיית המין: 3 מונולוגים שחשוב להקשיב להם

כשאנשים שומעים את צירוף המילים "תעשיית המין", לרובם תעלה תמונה דומה – מצוקה קשה, סבל, ניצול, אלימות ושלל תיאורים זוועתיים על עולם אפל שיש להתרחק ולהיזהר ממנו. אך האם זה המצב בכל התעשייה? יש נשים המעידות על בחירה מוחלטת בעיסוקן, אך נאמר להן לא פעם, וברוב הדיונים בנושא – דיונים עליהן ולא איתן – שזה לא יכול להיות. פשוט אין דבר כזה לעסוק בזנות מתוך רצון ובחירה ולהיות שלמה עם הבחירה הזו. הן לא מספיק התבוננו פנימה, הן עוד לא מבינות, מתישהו הן ייקלטו בדיעבד את גודל הנזק. הן מנותקות מעצמן, אין אישה שתרצה דבר כזה לעצמה, – ושלל ניתוחים שנחווים בעיקר כדריסה ומחיקה מוחלטת של החוויה האישית שלהן.
בכתבה הנוכחית אני מבקשת לתת קול לאותן נשים אינטליגנטיות, רגישות וחזקות, להעניק להן את הבמה לה הן וגם אנחנו זקוקים וזקוקות ולהפסיק לדבר בשמן.

הכתבה הזאת לא מביעה את דעותיי וגישותי על זנות, ואין בה מטרה לעודד עיסוק בזנות על כל גווניה, למחוק את הקולות המביעים את המצוקות האמיתיות, הרבות והקשות בתוך התעשייה, לנקוט עמדה בנושא לטוב או לרע, ובטח שלא לתת לגיטימציה למיזוגיניה או להתנהגות אלימה של גברים כלפי נשים בזנות כי "הן אוהבות את זה והן שם מבחירה".

אני אישה, בוגרת, מודעת ופמיניסטית. אני רואה היטב את הדיכוי המגדר ואת התבניות המגדריות המושרשות עמוק בכולנו מגיל צעיר מאד. אני מאחלת לנו, נשים וגברים וכל יתר המגדרים, לערער עליהן מדי יום. אני יודעת וזוכרת שכל המחקרים בנושא מדברים על קשר ישיר בין ניצול מיני בילדות לבין התגלגלות לחיים בזנות. ע"פ הנתונים, כ-70% מהנשים נכנסו לזנות מתוך מצוקה כלכלית וכ- 76% רוצות לצאת מהתעשייה. ובכל זאת, אנחנו חייבות להקשיב גם לקולות אחרים. אין דרך אחת לתאר זנות כי אין זונה אחת, ובעיקר – אין דבר יותר גרוע מלנהל דיונים בנושא מפי אנשים שלא היו ולא יהיו שם, וללא נוכחות של העוסקים והעוסקות בה.

מטרתי היא להציג סיפורים שלא זוכים להצגה כמעט אף פעם. בלי הפרעות, ללא פקפוק בחוויות שלהן, ובמרחב בטוח ומוגן ללא חשיפה.

הייתה לי רשימת אקסל מסודרת. צילום אילוסטרציה: רעות גיא

איילת, 30, עובדת בבק אופיס בחברה מוכרת

"אני עובדת בתעשייה מגיל 19. הייתי חשפנית, עשיתי מסאג'ים, עבדתי בדירות דיסקרטיות. לא לגמרי עזבתי את התחום, ואני עדיין משתובבת פה ושם. יש לי תומך קבוע שאיתי כבר הרבה זמן, ועוד כמה קבועים חדשים. אני לא פול טיים כי ברור לי שלהיות נערת ליווי זה לא לנצח ובעוד כמה שנים כבר לא ארוויח כאלה סכומים, וחשוב לי לבנות את עצמי מעבר לזה.
הכל התחיל כשחבר סיפר לי שבת הזוג שלו חשפנית ועושה 30,000 שקל בחודש. ברור שרציתי גם. בהתחלה מאוד הקפדתי על הכללים, כמו לדוגמא שאוראלי מותר רק בחדרים. ואז משהו השתחרר לי בחשיבה וקלטתי שזה לא באמת משנה לי אם הייתה או לא הייתה חדירה, אז התחלתי לעבוד בדירות. שנים הייתי במקום שעבד עד 19:00 בערב והסינון היה קפדני – מגיל 40 ומעלה ונשואים. ללקוח בן 23 שבא בלילה עם החברים שלו, סביר להניח שיכור – יש סיכוי גבוה יותר לעשות בלאגן מאשר רואה חשבון בן 43 נשוי עם ילדים שמגיע בשעות היום.
היתה רשימת אקסל מסודרת של לקוחות – מה הם אוהבים ולא אוהבים, וליד – שמות בצבע אדום של הבנות שלא מוכנות להיכנס לחדר עם אותו לקוח. פעם אחת הייתי עם מישהו שלא בא לי עליו, מהסיבה הכי פשוטה – הוא לא הריח טוב – אז כבר לא מציעים לו אותי יותר.
מעולם לא דאגתי יותר מדי מסיכונים, זה לא סרט אמריקאי ואף אחד לא ירצח אותי… במקסימום אני אומרת שלא, וזהו – נגמר. לא זכור לי שום דבר אלים, ותמיד יש למי לפנות, גם אם הבעלים לא נמצא, את יודעת שיש עוד איזה 4 בנות בדירה ולקוחות שישמחו לעזור.

גם לא עברתי חוויות קשות, לפחות לא כאלה שאני לא עוברת ברחוב… כשאת הולכת ברחוב וגברים מסתכלים עלייך במבטים מלאי זימה זה דוחה, נכון? זה כמעט כאילו הם באו ונגעו בך וחדרו לך למרחב האישי, כי מפשיטים אותך עם העיניים והמהדרין רוטטים אלייך בלחש "איזו יפה" או "בוקר טוב חמודה". שם זה אחרת, כי זה בדיוק מה שאמור לקרות ומה שהגיוני, אז כל צד ממלא את התפקיד שלו בצורה מושלמת. אין לי בעיה שמסתכלים עלי ומזילים ריר, הבעיה מתעוררת כשזה קורה בזמן ובסיטואציה שלא נוחה לי או לא מתאימה לי. ברור לי שנשים שאינן מהתעשייה חושבות על החוויה שלהן מהרחוב ומשליכות אותה על המועדון או על החדר, אבל זה פשוט לא אותו הדבר.
מעולם לא הכריחו אותי לעשות שום דבר בניגוד לרצוני ואפילו משליכים החוצה לקוחות שמפרים את הכללים או מתנהגים בצורה לא הולמת. כמובן שכל מקום והכללים שלו, אבל מהניסיון שלי תמיד יש כללים ותמיד הם נאכפים היטב. מעולם לא הרגשתי פגיעה.

מרתיח אותי שנשים שמעולם לא היו שם יוצאות בפייסבוק למחות על זנות. זה מוציא אותי מדעתי. תכתבי את זה במילים האלה. אותן נשים מכניסות לי מילים לפה, בזמן שאני – בגלל החברה – לא יכולה לחשוף את עצמי ולומר "לא נכון". הייתי שם, אני שם! ואני אומרת שזה אחרת. נכון שאני באה מהמקומות האליטיסטים של הזנות – יש נשים שעוברות ניצול נורא, אבל אנחנו מדברים על סחר בנשים, על דירות זולות בדרום תל אביב, על נרקומניות או נשים שהתגלגלו לזה מנסיבות חיים קשות או מצב כלכלי קיצוני. אף פעם לא יצא לי לדבר עם בחורה מהתחנה המרכזית ואני בטוחה שהן סובלות ברמות שאני לא מתקרבת להבין בכלל. אבל יש גם המון הבדלים. גם בין סוגי המשרות וגם בין המקומות של אותה המשרה בדיוק.

אני מאמינה שאם היו מטפלים מהשורש בתרבות האונס ובהחפצת נשים, דווקא אז אולי היה אפשר לראות הבדל גם בתחום הזנות, אולי היינו יכולות להראות כמו הנשים החזקות שאנחנו ולא ככלי קיבול לזרע. דעי לך שלא מעט גברים מגיעים אלינו ורק צריכים חום וחיבה, הם בכלל לא מחפשים "לאונן אל תוך הגוף שלך" ולהשתמש בך כחפץ. אין ספק שיש כאלה שכן באים רק לפרוק, אבל לא תמיד זה מפריע לי. סה"כ ברור מה היחסים וכל עוד הוא לא אדם לא נעים, אז אין לי בעיה לשחק את המשחק שלשמו נתכנסנו. מניסיוני כמלצרית לפני שנים, רוב הלקוחות הרבה יותר נחמדים אלי דווקא כנותנת שירותי מין מאשר כמלצרית בבית הקפה…

יש טענה המתארת את המקצוע הזה בהכרח כמשהו שפוגע פיזית ונפשית, ושזה אונס לכל דבר – ראשית, אני בוחרת שלא לקיים אקטים מרובים וכך גם כל אחת אחרת שאני מכירה. אנחנו יודעות את הגבול ולא ארצה שישרוף לי למטה יומיים בגלל שעבדתי קשה מדי. אני גם בוחרת לעצמי את הלקוחות ויודעת שאם מישהו "טוחן" אני פשוט לא אכנס איתו ואם לא נעים לי איתו אני יכולה לעצור בכל רגע.

אני לא מרגישה שזה אונס, אני מרגישה שאני נותנת שירות וכמו בכל עבודה – לפעמים בא לך לעבוד ולפעמים פחות. זה לא הופך את החוויה לשלילית, זה רק אומר שהיום פחות בא לי לעבוד. אני חווה את זה יותר בעבודות ה"נורמליות" שלי כי בהן אני חייבת להישאר עד הערב בעוד בזנות אני יכולה פשוט להחליט שסיימתי להיום.

אני חיה בדירה שירשתי מסבתא שלי במרכז ת"א, אין לי שום צרות אמיתיות בחיים. אני לא בחובות בשום צורה, הצרה הכי נוראית שלי זה כשפתאום אי צריכה לשלם את הטסט לאוטו. זאת פסגת הבעיות הכלכליות שלי. אני שם בגלל השעות הנוחות, בגלל שאני לא חושבת שאני צריכה לפלס את חיי במשרד, להרוויח כסף עבור מישהו אחר ולעשות משהו שאני לא באמת אוהבת. זה לא שלעבוד בדירה אני אוהבת, אבל באופן כללי אני לא אוהבת לעבוד. אני לא שאפתנית מבחינת קריירה, אלא מגשימה את עצמי בדרכים אחרות. גם ככה זה לא שאגשים את עצמי כמזכירה. כל מי שהכרתי מהתעשייה והיתה מספיק קרובה כדי שאכיר ואדבר איתה – לא הכריחו אותה. הכי גרוע ששמעתי זה "אני צריכה לסגור חובות".
מבין החברות הקרובות שלי שבתחום בכל מיני תפקידים, אחת היא גאון מחשבים שמקימה בימים אלו סטארטאפ במו ידיה, אחרת היא קונדיטורית מוכשרת, השלישית היא אמא לתפארת לשני ילדים מתוקים ומחונכים להפליא ואני באופן אישי חובשת כמה כובעים, חלקם בתחום הרפואה וחלקם בתחום הכלכלה. באיזו חוצפה בא אדם שלא מכיר אותנו וקובע שאנחנו נשים מסכנות שהחברה בעטה בהן אל תחתית המדרגות? להיפך, האפשרות לשלב את העבודה הזו בחיים שלנו דווקא נתנה לנו בוסט ושמה אותנו בנקודת פתיחה טובה יותר עבור דברים שהיה לנו קשה משמעותית להשיג בלעדיה, למשל – מימון תואר או קניית רכב. כל כך מתעסקים בלהציג אותנו כקטנות, קורבנות, קלות דעת ושאר מחמאות, עד כדי כך שאני צריכה לעשות את הראיון הזה בעילום שם במקום לצאת בגאווה ולהגיד שאני מאמינה בזה, שאני בעד זנות, שאני אוהבת את העבודה שלי ואת הכסף שמתלווה אליה. אני חושבת שחייבים להראות גם את הצד השני. אי אפשר לדרוך על נשים שכן שם מבחירה אמיתית ולהתעלם מהן, אנחנו הרבה יותר ממה שכנראה חושבים. אין ספק שזה לא מתאים לכל אחת, אני גם מכירה נשים שהעבודה עשתה להן ממש לא טוב. ועדיין, אני מוצאת את עצמי נהנית הרבה יותר בעבודה שלי מאשר בעבודה משרדית 9 שעות ביום תמורת 6,000 שקל בחודש… זה למשל, נשמע לי מטורף לגמרי..

ההתמודדות המדינית בעניין הזנות ותעשיית המין ממש גרועה, בערך כמו כל דבר בארץ. כי בזמן שהלקוח לא באמת עשה שום דבר נורא במיוחד, מסתובבים בחוץ אנשים רעים שבאמת מנצלים נשים שהגיעו אליהם חלשות ושבורות ובהם צריך להלחם. מה שחוק הפללת הצרכן יעשה הוא להדיר את רגליהן של הלקוחות הנורמטיביים מהתעשייה ונישאר עם קשיי היום והנרקומנים שגם ככה אין להם מה להפסיד והולכים לזונות בתחנה המרכזית ב-20 ש"ח, ככה התעשייה שם תשגשג – בדיוק איפה שצריך להלחם בה, ואצלנו צרצרים. כמו שאמרו חכמינו – הפוך, גוטה, הפוך".

 

נהנית מהעבודה שלי הרבה יותר מעבודה משרדית. צילום אילוסטרציה: רעות גיא

רותם, 28, חשפנית

"אני עובדת בשנתיים האחרונות און אנד אוף כי חצי מהזמן טיילתי בחו"ל. גם עבדתי בחנות סקס, שם קיבלתי לא פחות הצעות לסקס בתשלום והטרדות, רק בלי שומר ועם פחות כסף וחופשים. נהגתי לקחת איתי גז מדמיע לעבודה, וכחשפנית אני לא מרגישה צורך בזה.

להיות חשפנית היתה סוג של פנטזיה שחשבתי עליה הרבה לפני, עוד כשהייתי סטודנטית שסתם נהנתה ללכת מידיי פעם לאירועים נטוריסטים. בשבוע הראשון שלי בתל אביב ביררתי לגבי עבודה במועדון חשפנות מוכר, אבל ירדתי מזה ברגע שאמרו לי שזה כולל לאפ-דאנסים ולא רק ריקודים בעירום על הבמה.

כשנה לאחר מכן התפטרתי מהעבודה שלי, חיפשתי אחרת ושום דבר לא עניין אותי. הכרתי מישהי שהציעה לחשפן יחד. בהתחלה שללתי, הספקתי כבר לשמוע סיפורי זוועה ולגבש דעה שלילית על העניין אבל איכשהו יצר ההרפתקנות שבי התעורר ומכיוון שהיינו יחד, היה בזה פחות סיכון.

חששתי מאד ביום הראשון, אבל הרגשתי שזה משהו שאני רוצה לנסות, אפילו אם רק פעם אחת, כדי לסמן וי. באותו הערב שאלתי את הבן של הבעלים, שעשה לי את הראיון, כמה כסף אוכל לעשות בלי חדרים והתשובה היתה "סכום יחסית נמוך לחשפנית". בסופו של דבר הרווחתי כפול ונהניתי מכל רגע.
חזרתי ממש בהיי הביתה. פתאום הבנתי כמה כוח יש לי בתור אישה על גברים. אין לי מראה של בובת ברבי, אבל בעבודה גיליתי שיש הרבה מאד גברים שאוהבים את מה שבעיניי הוא חיסרון, וראיתי איך נשים בכל הגדלים, והצבעים והסגנונות יכולות להיות סופר סקסיות ומחוזרות. בניגוד אליי, ראיתי בנות שהעבודה הזו גרמה להן להיות מאוד אובססיביות לרזון/ איפור/ ניתוחים פלסטיים/ מוצרי טיפוח יקרים, אז זה אינדיבידואלי.
כמובן, לא כל הימים היו קסומים. כבר בשבוע הראשון גיליתי צדדים פחות יפים בעבודה הזו, בוס שצועק ויורד על עובדות כמו משוגע, תחרות בין הבנות… היו גם חוויות קשות. קרה לי שלקוח הוציא את הזין תוך כדי ריקוד – כמובן, העיפו אותו מיד מהמקום. קרה שלקוח דפק לי צרפתית בכוח תוך כדי ריקוד – העיפו אותו, ולאחר שהוא התנצל ושילם לי מאה שקל החזירו אותו. נתקלתי באינספור גברים שקרנים ומניפולטיביים ברמות שלא חשבתי שקיימות בכלל. לצערי רוב הגברים כיום רואים בחשפניות בובות חסרות רגשות שאפשר להתנהג אליהן מגעיל והם אפילו לא ירגישו מצפון על כך. אני בטוחה שיש שם גם גברים עם כוונות טובות, אבל אני ממש לא הולכת להטריח את עצמי ולברור. הם כולם לקוחות מבחינתי. בכולם טמון סיכון שהם משקרים לי כדי להשכיב אותי, ואני בכל מקרה שם על תקן שחקנית שהיא גם קצת פסיכולוגית וגם קצת רקדנית. אבל למדתי להתמודד עם זה. נהייתי הרבה יותר אסרטיבית עם גברים גם מחוץ לעבודה. בעבר היה לי פחד מגברים חרמנים כי איכשהו הפנמתי שכשגבר חרמן אז הוא לא שולט בעצמו, ובעבודה הזו גיליתי שאני יכולה לרקוד צמוד על גבר כשאני חצי ערומה והוא שיכור וחרמן, ועדיין ישלוט בעצמו ולא יכפה בכוח, ולקבל על זה לא מעט כסף. מבחינתי זו סוג של חוויה מתקנת. בעבודה הזו אני מרגישה יותר בטוחה מבכל מקום אחר. אם גבר עושה לי משהו הכי קטן לא במקום, אני קמה ממנו עם הכסף במקרה הטוב, או קוראת לשומר וישר מוציאים אותו במקרה הרע.
אחרי חודשיים עזבתי את המועדון ההוא בגלל הבוס ובהמשך גיליתי שיש מועדונים שבהם הבוסים ממש סבבה. מעולם לא נתקלתי בסיטואציה שהכריחו אותי לעשות משהו שלא רציתי, מלבד כמובן להגיע בזמן לעבודה. יחד עם זאת אני לא יכולה להגיד על העבודה הזו שהיא טובה באופן מוחלט. עבורי היא טובה אבל ברור לי שיש בנות שלהן היא עשתה או עושה ממש רע, הייתה לי חברה טובה כזו. יכול מאוד להיות שגם לי זה יקרה וארצה לעזוב, ואני בטוחה אגב שזה יהיה קשה – כי בהחלט יש בה משהו ממכר, ולא רק הכסף. תשומת הלב, המחמאות, להרגיש סקסית וחופשייה עם הגוף שלך, אין לזה הרבה מקום לביטוי במקומות אחרים.

אני לא הייתי ממליצה, בהכללה, להתחיל עם העבודה הזו מתחת לגיל 25, ולא הייתי מציעה להגיע לזה ממצוקה כלכלית קשה. אין לתאר את כמות הפיתויים בעבודה הזו. כבר בשבוע הראשון הייתי בהלם מהסכומים שגברים הציעו לי רק כדי שאעשה להם ביד, והעובדה שלא הייתי נואשת לכסף עזרה לי מאוד להישאר עם גבולות ולא לעשות דברים שלא נעימים לי, אבל מניחה שזה גם עניין של אישיות. אני בכללי לא בנאדם שנסחף בקלות.

עוד דבר חשוב לדעתי – לא הייתי ממליצה לבנות עם בעיות של אלכוהול/סמים להיכנס לעבודה הזו, ובכל מקרה לנסות במהלך העבודה לצמצם את השימוש ככל האפשר. אנשים לא מאמינים לי אבל אני לא עושה סמים בכלל – ניסיתי. לא עפתי. אני לא שוללת אבל מה שבטוח לא ממליצה במסגרת העבודה – כנ"ל לגבי אלכוהול. אבל אני שומעת על בנות שעושות סוג של נתק במהלך משמרת. אם הייתי מרגישה שאני צריכה מטשטשים למיניהם שיעזרו לי להתנתק, מניחה שהייתי שוקלת את העבודה שלי מחדש.

מעצבן אותי ייצוג תעשיית המין במדיה בארץ, במיוחד בפייסבוק. החשפניות מוצגות כטיפשות, אומללות, מכורות לסמים ואלכוהול, חסרות אחריות שרק מחכות שחבורה של כאילו-פמיניסטיות תבוא ותציל אותן מעצמן. זה כל כך רחוק מהמציאות שאני רואה וחווה, וזה מתסכל לראות את זה בלי יכולת להגיב. אגב, אני לחלוטין מזדהה כפמיניסטית מאז שאני זוכרת את עצמי ועוד לפני שהכרתי את המושג הזה. תמיד היה לי חשוב לעשות מה שאני רוצה גם אם מבחינה מגדרית מצפים ממני אחרת. אני לא רואה שום סתירה, להפך, זה שאני אישה לא הופך אותי לטיפשה או קלת דעת עם תודעה כוזבת.

נכון שאני לא מייצגת את רוב החשפניות אבל למשל, גם גל אמת לא. ובאמת שאין לי כלום נגדה. אני בטוחה שהיא נכוותה מהתעשייה. אני ממש בעד שיח על הנושא מכל צדדיו, הוא באמת מורכב ועם הרבה פנים, אבל ההכללות ממש פוגעות. אני מוצאת את עצמי נאלצת להסביר בכל אינטראקציה חדשה שאני לא סובלת ולא מסכנה ולפעמים פשוט מעדיפה לשקר שאני ברמנית כי אין לי כוח להטפות, מבטי רחמים וניתוחים פסיכולוגיים של מה לעזאזל דפוק איתי.

חשוב לדבר על הסיכונים ולספר את הסיפורים הקשים אבל לא לשכוח שאלו לא כולן. להתעלם מכל מי שטוב לה בתעשיית המין בגלל שלדעתך זה לא מוסרי זו בעיניי גם חוצפה וגם פוגעני עבור הרבה מאוד נשים.

אגב, אני חושבת שהקושי הכי גדול בעבודה הזו, יותר מלקוחות חארות או בוס מעצבן זו ההתמודדות החברתית עם הסטיגמה, הבושה והאשמה. לשמחתי אני מוקפת בחברים מפרגנים אבל אני לגמרי רואה איך הסטיגמה על העבודה הזו מבודדת לא מעט נשים מדהימות, חכמות ואיכותיות שלחברה, משום מה, קשה לקבל את העיסוק שלהן.

דווקא כל הסטיגמה כלפי לקוחות הזנות בעיני ממש מזיקה לזונות (ולחשפניות), כי אם פעם היה מבחר גדול יותר של לקוחות טובים שאיכפת להם מהעובדות, היום הרבה מהם הפסיקו להגיע כי הם לא רוצים לפגוע בבנות, וככה נוצר מצב שהן נשארות עם לקוחות שלא איכפת להם והעבודה נהיית יותר קשה.

זו הסיבה שאני לחלוטין מתנגדת לחוק הפללת הצרכן. אומנם אני לא זונה אבל מכירה נשים מדהימות שעוסקות בזנות. פגיעה בלקוחות זו פגיעה ישירה בזונות ובשכר שלהן, וככל שיש פחות לקוחות, הזונות נאלצות להתפשר ולהיות עם כאלו שלא נעים להן איתן או לעשות דברים שהן לא רוצות.

חשוב מאד לעזור לנשים שרוצות לצאת מהתחום ולהלחם על הזכויות והתנאים של אלו שרוצות להישאר בו. לצערי רוב המשתתפים בדיונים הם אנשים שבכלל לא קשורים לתעשייה ומעט מקרים של נשים שמאד נפגעו. אנחנו, שהחוקים האלו יכולים להרוס לנו את החיים, פשוט לא נביע את דעתנו בנושא מהפחד שהחברה תנדה אותנו, אפילו יותר.

אני אישית אגב סופר שלמה עם מה שאני עושה וכל החברים הקרובים שלי יודעים ובכל זאת מתראיינת בעילום שם מכיוון שאני מודעת להשלכות החברתיות ולעובדה שזה יכול לפגוע בהורים שלי, בעבודות עתידיות ועוד. ומי ישמע מה אני כבר עושה? רוקדת בעירום? במי זה פוגע?! הלוואי שמתישהו הסטיגמה על העובדות בתחום לא תהיה כזו נוראית".

 

מי ישמע מה כבר אני עושה? רוקדת בעירום? צילום אילוסטרציה

שירה, 28, עובדת במצלמות סקס

"בשנים האחרונות אני במצלמות. בעבר הייתי עושה פורנו ביתי והופעות במסיבות בדס"מ. התחלתי בסביבות גיל 20, כי הייתי מתוסכלת מכך שאני צריכה לעבוד מאוד קשה ולהרוויח ממש מעט בעבודות שלא יקדמו אותי לשום מקום – רק בשביל לשרוד. זה היה בלתי נסבל עבורי. שמעתי מחברה שהיא עושה שיחות ארוטיות בטלפון ובאינטרנט, זה היה כל כך משתלם שהיא עבדה רק בזה – ורציתי גם. מעולם לא היתה לי בעיה לחשוף את הגוף שלי, להפך, אני די נהנית מזה, וזו נשמעה לי כמו אופציה משתלמת ונוחה.

החוויה שלי היא בגדול חיובית, אני בוס ואדון לעצמי, יש לי חופש לבחור הכל – כמה זמן, מתי, באיזה לקוחות אני משקיעה יותר או פחות ומאיפה אני עובדת – בניגוד לעבודות 'נורמטיביות' אחרות. אני אכן חווה ימים קשים, יש לקוחות מעיקים ויש זמנים שיותר קשה לי לעבוד בהם מסיבות חיצוניות, אבל אני לא מרגישה שנפגעתי – ולהפך, אני חושבת שמקומות כמו פורנו / מצלמות / שיחות אירוטיות ודברים מבוקרים אחרים הם פתח למקום מאד חיובי ומתקדם בחברה שלנו, ואם לא הינו שם כנראה שהיה מאוד רע בעולם. רוב הלקוחות שלי הם גברים שלא יכולים למצוא סיפוק לצרכים שלהם. ולא כל הצרכים שלהם אלימים – אלא בדרך כלל טפשיים ופשוטים, אבל להם אין מקום להוציא את זה – בגלל ביישנות, בושה, סגירות כללית וחוסר מוכנות\יכולת לאינטראקציה מוצלחת עם נשים. אני דווקא שמחה שיש להם סוג של מרחב לדבר ולעשות דברים כאלו בהסכמה, כשהכל בידיים שלי. לקוח יכול לבקש ממני לעשות אקט ספציפי במצלמה, ואני יכולה להגיד לו לא. אני לא חייבת לעשות את מה שמבקשים ממני. אם אני מרגישה וויב רע מלקוח, אני שמה אותו במקום. אני לא מחויבת לתת לכולם את אותו היחס, הלקוחות שמכבדים אותי מקבלים יותר, וכל מי שמפר את התנאים שלי נחסם ולא יכול לפנות אליי לעולם.

מה שכן מפריע לי זאת ההתייחסות מהחברה. שוכחים שגם אנחנו אנשים, מכל מבחינה. מבטלים את הדעות שלנו ואותנו רק כי בחרנו בדרך אחרת. לפי החברה, אין מצב שאני בוחרת לחשוף את הגוף שלי בשביל כסף. זה לא לגיטימי. בטח עברתי חיים קשים ואני חייבת לפרנס את המשפחה שלי או משהו. חושבים שאין לנו חשיבה עצמאית, ושכנראה הנסיבות גררו אותנו למקומות האלו. כל פעם שקמה עובדת מין אחרת ומבקשת לדבר, סותמים לה את הפה ולא משנה כמה רציונאלית ורהוטה היא תהיה.
יש גם את הסוג השני, שמקבל את זה בקלות ראש, יתר על המידה. לרוב מקנא ומקלל אותי שאני מרוויחה המון בזמן קצר מבלי לראות את התמונה המלאה. אז בגדול אני תקועה מכל כיוון, ואני לא מרגישה שאנשים רוצים לשמוע אותי בכלל.
חשוב לראות שלכל דבר יש צד שני וללמוד מזה. זה לא חוסר אחריות להציג את זה, כי אם יש אי שם אישה שמרגישה כמו שהרגשתי בעבר, וכן מעוניינת להגיע למקצוע הזה אבל יותר מידי מסוונרת ופוחדת – אני אשמח לעשות את ההבדל ולעורר מחשבה. מה גם שאני מייעצת להמון נשים שכן רוצות להיכנס לתחומים שלי באופן שקוף לחלוטין ועוזרת להן לקבל החלטה על סמך החוויה שלי. זה לא שחור או לבן, טוב או רע – יש גם וגם מהכול. חשוב שלא רק נשים ישמעו על זה, אלא כל אדם שבאמת מעוניין להיחשף לנושא בצורה אמיתית ולא מסובנת."

 

 

אני רוצה לומר תודה רבה לנשים החכמות והמעניינות שהשתתפו בכתבה הזאת, והסכימו לשתף אותי מהחוויות שלהן. לעוד סיפורים דומים מפי נשים בתעשייה ניתן לבקר בעמוד "When she works" בפייסבוק.

החוק להפללת הלקוחזנותחשפנותנופר שדהתעשיית המין