שוק העבודה: איך גורמים לאבות להיות יותר פעילים בגידול המשפחה?

בשביל לקיים את הדיון החשוב על אבהות ועבודה, עלינו ראשית להניח שאנחנו מקבלים את העובדה שיש לעבוד שמונה-תשע  שעות בתמורה לשכר, ושזהו מן חוק טבע בל יעבור. אחרת, לא ניתן יהיה לקיים דיון מועיל. ברגע שיקוצרו שעות העבודה, או שיגמישו את שיטת השכר – עולם המשפחה ישתנה שוב וגם הדיונים עליו.

לאחרונה, אני נחשף ליותר אבות שמביעים בקול את הרצון להיות פעילים בגידול המשפחה, ונחשפים לקשיים החברתיים הכרוכים בכך. גבר אחד מתלונן על הקושי האמתי לצאת מוקדם מהעבודה כדי לאסוף את הילדים מהגן, ואחר מתלונן על כך שאי אפשר באמת להתנגד ליחסי הכוחות מול הבוס שלך – שזה מאבק לא שיווני ושוק העבודה, המלא בחוסר ודאות גם כך, משאיר מאחורי הפחד מפיטורים את הרצון למהפכה. ובכן, הם אומרים, יש לחוקק את רצון האבהות בחוק – מה שיגרום לשוויוניות ויקל על נטל גידול המשפחה.

בדברי האבות אני חש יחס חם אל מושג המשפחה אבל טיעוניהם בנויים על חוסר הבנה. מערכת העבודה, כידוע, רואה בנו את כלי העבודה, המוצרים שיש לנצל כדי לבצע את משימות העבודה, המחרשות האנושיות – שאת זמנם הם קונים בכסף . את המחרשות יש לנצל ואין מעוניינים להחריג את הכללים. לצאת מוקדם הביתה נתפס כ"פריבילגיה נשית", הרי מישהו צריך לדאוג לפועלי העתיד, שיהוו תחליף בזמנם למחרשות הישנות.

גידול ילדים אינו פריבילגיה

אך כאן מתחילה שרשרת טעויות בהבנת יחסי הכוח, משום שעבודת המשפחה היא אינה פריבילגיה, משמחת ככל שתהיה, מדובר בעבודה שנשים עושות, בלית ברירה, בחינם. בנוסף, המדינה מפעילה מכבש לחצים על גופן, על "הרחם הלאומי", ובאותה נשימה מתנערת מאחריות מההוצאות הכבדות הכרוכות בגידול הילדים – הוצאות שהמדינה צריכה לקחת עליהן אחריות כחלק מהשקעה, רע ככל שזה נשמע, בכוח העבודה העתידי. לראיה, בשביל אותם תפקידי משק בית, לכאורה, שיש לבצע בחינם, שוכרים נשים נוספות – למי שיש לאל ידו להרשות לעצמו – ולמי שלא, המדינה פותחת צהרונים שגם שם נשים עובדות בשכר בעבודות גידול, או נשארות לעבוד בחינם כל חייהן, בבית. בשביל לקיים את הצהרונים המעסיקים אמורים להכנות בשכר העובד די כסף כדי שההורה יישאר במשך כל שעות פעילות המשרד, מפעל וכו' במקום העבודה. כמו שהשכר מגלם בתוכו את הרצון הביולוגי של העובד להשביע את הרעב, באותו אופן השכר אמור לגלם את כלכלת טיפול המשפחה. אחרת המחרשה תפסיק לייצר – דבר שאין למעסיק בו אינטרס.

חוזה העבודה הסטנדרטי שנהוג היום מדבר, בדרך כלל, על 8-9 שעות עבודה במקרה הטוב, ועליו העובד מקבל שכר שמגלם בתוכו את ההסכמה השקטה של קניית המחרשה, קרי קניית זמנו של האדם. לצערי, יהיה בלתי אפשרי לנתק את התפיסות הקפיטליסטיות של שוק העבודה מהעבודה – ולכן, גברים צריכים להתאגד בכדי לדרוש את אותו "זמן משפחה" אבוד. למה שהמעסיק יסכים לשחרר את העובד? כוח השוק אמור להפעיל עליו מספיק לחץ במקרה כזה, אבל במידה ולא, יש כמה אינטרסים כלכליים חשובים גם לתועלת המעסיק שיביאו בהכרח, לטובתן הגדולה של הנשים.

ראשית,  ברגע שתהיה הסכמה ברורה לגבי "זמן משפחה", לא תהיה ברירה אלא למחוק את התירוץ השחוק לשכר הנמוך, לכאורה, של "משרת אם" – שלא משקף בתוכו שום קשר לתפוקה ממשית של עובד אלא אך מראה על ניצול אלים של כוח עבודה מוחלש. דבר שיביא לעליית שכר משמעותית לאותן סוגי משרות, ובכלל, בכל חתכי האוכלוסייה.

שנית, למעסיק אינטרס ברור שהעובדים הטובים לא ינדדו. מעסיקים שיגדילו להבין ששחיקה מוגברת של העובד מביאה לחוסר שביעות רצון, דבר שייפגע באינטרס העסקי, שברוב המקרים הוא אינטרס ממושך של יעדים חוצי שנים – ירוויחו עובדים נאמנים. אם יגדיל אותו מעסיק, מסיבותיו שלו, לדאוג לרווחת משפחת העובדים, פועלי העתיד, המחרשות הצעירות, יגדיל – לתועלתו שלו כמובן – את סיכויי הישארות העסק. וברמה הלאומית – יגביר את הפעילות הכלכלית של השוק החופשי שתיווצר מאותו מהלך – יותר זמן לקנות, יותר זמן לבזבז.

בפועל, רק שינוי תפיסתי כולל יוכל להביא לשינוי חוקי העבודה. בין אם באמצעות החוק או בין אם באמצעות לחצים מכיוון שוק העבודה.

כפי שההיסטוריה מלמדת, אף מהלך חוקתי לטובת נשים לא יצא לפועל לפני שקדם לו איזשהו מהלך דומה לטובת גברים. שינויים תפיסתיים אמתיים בשוק העבודה יתנו רוח גבית אמתית להשוואת פערי השכר האדירים בחברה ולצמצום יחסי הכוח. רק אז, אולי, העבודות הבלתי נראות, השקופות, שנשים עושות בלית ברירה בחינם, או שנשים מנוצלות עושות בשכר רעב, יקבל איזשהו גילום בתלושי השכר. ואז, רבותיי, תוכלו להשקיט את המצפון המשפחתי שלכם, ולאסוף את הילד מהגן – בלי לדאוג מאימת הפיטורים המדומיינת.

גידול ילדיםשוק העבודה