אמא מעוטף עזה: "בשנייה החיים שלך בגן עדן הופכים לגיהנום"

רגע לפני שינה, רק וידאתי שחלונות הממ"ד סגורים היטב. מבחינתי הלילה לא הייתי צריכה להיערך לשינה בממ"ד עבור הילדים כי מאז מלחמת צוק איתן (עבורי היא היתה מלחמה. לא מבצע) הילדים כל לילה ישנים בממ"ד.
עברו חמש שנים מאז אבל זאת הדרך שלי להתמודד עם המציאות הזאת, בה אני מרגישה שהכול יכול להשתנות בגלל גיץ אחד קטן.

אבל הגיץ האחרון כלל לא היה קטן.  בדרכי חזרה הביתה הותקפתי במסרוני sms בהם כתבו לי –"הכול בסדר?? אתם בממ"ד??" וגם "מחזיק לך ולמשפחתך אצבעות של חוסן, המון בריאות". מה קרה? חשבתי לעצמי, ממש נבהלתי. התקשרתי לבעלי אבל הוא היה עדיין בעבודה. התקשרתי הביתה ואמא שלי סיפרה לי שהיה צבע אדום, הילד שלי היה "גבר גבר" ושהילדה שלי בכתה אבל היא הרגיעה אותה.

אלה שלי, בת 4, לא חוותה את האזעקה הזאת מאז שהייתה תינוקת כך שהיא לא הכירה את זה ודווקא ברגע הזה לא הייתי איתה. כל מה שרציתי היה להגיע הביתה – למרות שידעתי ששוב – הבית שלי הוא לא מקום בטוח ברגע זה.

האם גן העדן יהפוך שוב לגיהינום?
מה שעבר לי בראש זה: אז מה עכשיו יקרה? האם יהיו כמה ימים של אזעקות והתחממות בגזרה ואז תהיה רגיעה? או שהמצב רק יתחמם יותר ויותר ואז שוב נגיע למה שקרה לפני חמש שנים? והנה חלק מהמחשבות המטרידות: בטח נצטרך לארוז את חפצינו במהירות ושוב לנדוד באופן זמני, כמה בגדים לקחת? כמה זמן זה יימשך? האם בעלי יגויס בצו 8? האם יהיו לילדים מסגרות? כמה ייפגע העסק שלי מכל העניין הזה? הרי אצלנו במושב, המקום שהכי קרוב לגבול של עזה, אי אפשר להישאר כשפורצת מלחמה. אצלנו בנתיב העשרה כמות האזעקות בלתי נתפסת ויש איום של חדירות מחבלים. בקיצור, גן העדן יהפוך שוב לגיהינום. ואז עולה השאלה, היכן הכי בטוח? גם הפעם יירו על ת"א? מה יהיה בצפון, אולי יותר שקט בערבה? ואז כולם ישאלו: "אתם מתכוונים לחזור למקום הזה? לגדל שם ילדים? אני לא מבינה איך אפשר בכלל";. ושוב אחשוב איך אני מסבירה להם שזה המקום האהוב עלינו בעולם לחיות בו, שאני גאה לגור כאן עם קהילה של אנשים מדהימים וכל כך טובים ושזה רק מצב זמני.

נפילת קסאם בשדרות בסמוך לגן ילדים.  צילום: משטרת ישראל

העיקר לא לגרום להם לחשוש לבוא אלינו שוב. עד היום יש לנו חברים שלא מוכנים לבקר אותנו מאז המלחמה האחרונה. זה כל כך צורם כי כששקט אז הכל מצוין. רק שהמצב מסלים הכל משתנה. המלחמה היא גם מול ההורים שלי, שלא מסכימים לעזוב את הבית כי "לא עוזבים בית"; וגם כי צריך לטפל בחתולים ובכלבים, אחרת אין מי שידאג להם.

אני כל כך מקווה שהסיוט לא יחזור על עצמו למרות שברור לי שזה רק עניין של זמן עד שזה יקרה שוב.
הגעתי הביתה אחרי שהילדים נרדמו וביקשתי מאימא שלי לספר לי על הרגע ההוא שהיה בו צבע אדום ולשמוע איך הילדים הגיבו. היא סיפרה שכשהחלה האזעקה של הצבע האדום אלה שיחקה בדיוק במחשב. "אני הייתי בחוץ ועישנתי סיגריה.

נפילת קסאם בגן הילדים בשדרות. צילום: משטרת ישראל

משפחת רוזן מנתיב העשרה. צילום: סלפי

(בן 6) רץ אליה ואמר לה:"אלה יש צבע אדום. בואי לממ"ד!". היא ענתה לו שהיא לא רוצה. היא לא הבינה מה זה. "בואי! יש צבע אדום"; אלה יודעת להיות עקשנית לא פחות וענתה "לא רוצה!!!" אמא שלי נכנסה הביתה ואמרה לה שיש כל מיני הפתעות ומשחקים בממ"ד ושתכנס. היא נכנסה והחלה לבכות. ייתכן שזה בגלל שהפסיקו לה את המשחק וייתכן שזה בגלל שהיא חשה את הלחץ שסביבה, למרות שאמא שלי ניסתה להקרין שלווה וקור רוח, עד כמה שיכלה.

בתום ארוחת הערב, לאחר כמה סבבים של המשחק רמי עם בני המשפחה (אנחנו אוהבים לשחק בכל הזדמנות) קיבלנו הודעה שעוד מספר דקות ככל הנראה יישמעו קולות נפץ עקב תקיפות של חיל האוויר. באותו הרגע ביקשתי לחזור הביתה במהירות. לא הסברתי מדוע. אחותי אמרה לי: " את ממהרת בגלל שאין הרבה מקום בממ"ד של ההורים, נכון?" עניתי לה: "רואים שאת מכירה אותי."

אני לא משחקת במצבים כאלו. אני חייבת להיות אחראית עד כמה שניתן. זה לא משחק. אני כבר יודעת שהכול יכול להשתנות בגלל גיץ אחד קטן.

עדי רוזן היא מייסדת קבוצת הפייסבוק אמהות דרומיות 

 

טראמפמלחמהעוטף עזהצבע אדום