פרנצ'סקה בורי – העיתונאית הכי אמיצה במזרח התיכון

היא לא תכננה להיות עיתונאית, אבל בחמש השנים האחרונות צברה לעצמה מוניטין לא רק של בעלת מקצוע מעולה, אלא גם של אישה עשוייה ללא-חת, חתומה על שני ספרים והשלישי בדרך, ובעלת הישגים עיתונאיים יוצאי דופן.
פרנצ׳סקה בורי נולדה ב-1980 בעיר בארי שבדרום איטליה, כשבגרה עברה לטוסקנה ללמוד מדע המדינה ודיפלומטיה באוניברסיטה שבוגריה מיועדים  לעבוד באו״ם או בארגונים ומוסדות בינלאומיים חשובים ומשמעותיים.
עם סיום הלימודים נסעה לבלקן במסגרת העמקה במשפט בינלאומי, השהות שם הולידה ספר ראשון, על קוסובו. כשקיבלה את התואר השני, נשלחה להתמחות ברמאללה, ומצאה עצמה במשרדו של מוסטפה ברגותי, רופא ופוליטיקאי פלסטיני, תומך עיקש במאבק לא אלים נגד הכיבוש (זה אינו ברגותי המרצה מאסרי עולם בכלא בישראל).
בתום ארבע שנים חזרה לאיטליה, ופירסמה תחקיר ענק, שבו חשפה רשלנות בטיפול בזיהומים של מפעלי פלדה במדינה, שגרמה למותם של אלפים בשנה. בעקבות הפרסום קיבלה הצעה להמשיך לכתוב עבור העיתון, והיא הסכימה, בתנאי שתוכל לחזור למזרח התיכון, והיא נסעה לסוריה, שהפכה במהלך השנים לתחום ההתמחות המרכזי שלה, לצד מומחיותה בנושא הג׳יהדיסטים. ״ניסיתי לספר את הסיפור של האזרחים, כי בסוריה יש אינספור קבוצות, ואין דרך להבין מי הקבוצה החזקה ומי לא, ולכן בעבודה העיתונאית שלי הצטרפתי לאזרחים. זו גם הדרך הטובה ביותר לשמור על עצמך״, הסבירה, ״כשאזרחים מבינים שהעיתונות הבינלאומית מספרת את הסיפור שלהם לעולם, הם יעשו הכול כדי להגן על העיתונאים״.
בורי הייתה אחת הדוברות המרכזיות בכנס הנשים הבינלאומי של אונלייף ועירית ראשון לציון בשבוע שעבר. חלק מההתכתבות איתה לקראת הכנס נעשתה בעודה בסוריה, והתיאומים האחרונים התבצעו ממקום שיבתה החדש בלוב. ״אני לא יודעת כמה שנים עוד אוכל להמשיך כך״' סיפרה בגילוי לב לבאות הכנס. כך הרגישה גם לפני שלוש שנים, כשיצאה מסוריה מותשת ועייפה ופירסמה את ספרה השני, על סוריה.

פרנצ'סקה בורי

"אני לא הייתי היחידה שיכלה, הייתי היחידה שרצתה"
במשך שנה וחצי הייתה בורי העיתונאית המערבית היחידה בעיר שהפכה לאחד הסמלים המדממים של מלחמת האזרחים הסורית, חאלב. ״את חושבת שלכלי תקשורת אחרים לא הייתה אפשרות להגיע לחאלב״' היא שואלת בציניות כשהיא מספרת איך הגיעה למעמד הזה, ״גם לבי.בי.סי. וגם לגרדיאן וגם לניו יורק טיימס ולעוד עיתונים חשובים בעולם הייתה יכולת להגיע לחאלב. לכולם היו קשרים בחאלב. אבל הם לא הגיעו כי הם לא רצו. וכך הייתי העיתונאית המערבית היחידה שם. כי מה שמונח על הכף הוא איך אתה ככלי תקשורת חשוב רוצה לסקר את המלחמה בסוריה, האם אתה רוצה לעשות את זה מהשטח, או מהמשרד במקום בטוח. אני בחרתי לעשות את זה מהשטח. אני לא הייתי היחידה שיכלה״' היא מסכמת, ״הייתי היחידה שרצתה״/
בורי מאמינה שעיתונאי יכול לעשות שינוי, כמו שהיא עשתה שינוי עם הכתבה שלה על מפעלי הפלדה. ולכן כל השנים, עד היום, היא ממשיכה לנסוע לסוריה.
מאז 2013 היא כותבת גם עבור ״ידיעות אחרונות״ ולדבריה מעולם לא הסתירה את העובדה שהיא עובדת עבור עיתון ישראלי שמרן, כפי שהיא מגדירה אותו. ״עדיף שאומר עבור מי אני עובדת, מאשר אם אסתיר את העובדה הזאת ומישהו אחר יגלה ויספר״.
כשהיא מסתובבת בסוריה, היא מספרת, היא מתלבשת כמו כל אישה מקומית אחרת, ורק המתאמים המקומיים שלה יודעים מי היא. העובדה שהיא אישה עוזרת לה מאוד, לדבריה. ״אני צעירה ובת מזל, כי אני אומנם אישה מערבית, אבל נראית כמו אישה ערביה. כל זמן שאני צעירה, זה עוזר מאוד, כי אף אחד לא רואה בי מתחרה. כשאני במדינה ערבית אני מבלה רוב הזמן עם נשים ערביות, והן מדהימות. כשאני מסתובבת באזורים כפריים בפריפריה, נשים מועצמות ממני, וזה נהדר".

פרנצסקה בורי

״היה לי סיפור עם אשתו בת ה-19 של המתאם הסורי שלי. גרתי אצלם תקופה, ובאירוע מסוים היא גילתה תושיה שהצילה את חיי, תושיה שלא הייתה לאף גבר אחר בסביבה. ״מצאתי את עצמי לכודה בחאלב. סביבנו היו המון מחסומים, והגברים לא ידעו איך לחלץ אותי. והיא, שהייתה בהיריון, הציעה שאנהג אותה והיא תגיד שהיא חייבת להגיע בית חולים. זה היה אזור תחת שלטון ג׳יהדיסטי, שלא העזו לגעת באישה בהיריון. וכך הצלחנו לחצות 26 מחסומים ולצאת מהסכנה. זה היה אחד האירועים המפחידים שהייתי בהם בסוריה".

גברים ערבים מעריכים אותי, גברים מערביים מטרידים אותי. 
 ״בעולם הערבי מקל עלי להיות אישה, כי אישה יכולה לכסות את עצמה לגמרי. מעולם לא ניסו לגעת בי.
״ברור שאילו הייתי אישה ערביה מצבי היה אחר. מכבדים אותי גם כי עבדתי בסוריה, ובפלסטין, וכתבתי ספרים. אישה צעירה באזור קרבות זה החלום האירוטי של גברים. אבל באופן אבסורדי גברים ערבים מעריכים אותי וגברים מערביים מטרידים אותי.
״בעולם הערבי לא נוגעים בי, ובאיטליה כל הזמן מטרידים אותי. באיטליה אישה היא בכלל חפץ שעשוע לגברים. בעיקר נשים בגיל שלי, אחרי שנים של שלטון ברלוסקוני באיטליה, מצבן של נשים איטלקיות ממש גרוע. לעיתים אני חושבת שלנשים ערביות יש יותר חופש מאשר לנשים איטלקיות. כשעבדתי באיטליה, אפילו בארגוני זכויות אדם, כמו אמנסטי אינטרנשיונל, סבלתי מהטרדות מיניות, ואילו כשאני מסתובבת במדינות ערביות לא היו לי שום חוויות כאלה".

 ״לעיתים אני חושבת שלנשים ערביות יש יותר חופש מאשר לנשים איטלקיות."

בשבועות האחרונים שוהה בורי בלוב, ומנסה לספר את הסיפור של המדינה הזאת, שאין בה שלטון מרכזי מתפקיד, וכל עיר ומחוז מנסים להתמודד בכוחות עצמם. גם כאן היא מעדיפה להתערות בין האזרחים ולספר את הסיפור דרך העיניים שלהם. ״מלחמות באופן כללי הן קשות יותר לנשים״, היא מסכמת, ״כשלמדתי משפט בינלאומי אמרו לי שיש במלחמה חוק לפיו יש הפרדה בין אזרחים ללוחמים, שבאזרחים לא פוגעים. אבל כשהגעתי לשטח, אני רואה שזה החוק הראשון שלא תופס. כי האזרחים הם המטרות. והנשים הן הרבה יותר פגיעות״.
הטרדות מיניות בעולם הערביסוריהפרנצ'סקה בורי