גם בשנת 2018 לא תהיה לי דירה משל עצמי

אם אני אי פעם ארצה לקנות דירה, אני אצטרך להתכלב במשך עשר שנים, כדי שאוכל לקחת משכנתה ואז להמשיך להתכלב עוד שלושים שנה. בפועל, מדובר בארבעים שנות התכלבות, שאחריהן אזכה לחיות בדירה ללא משכנתה אולי חמש עשרה שנים, מתוכן חמש עם פיליפיני, עד שהיא תעבור לילדים שלי. סך הכל נשמע כמו תמורה נהדרת להשקעה הנדרשת. אמנם אני לא זוכרת יותר מידי מלימודי התואר בכלכלה, אבל את השיעור על "עלות מול תועלת" אני זוכרת נהדר. במקרה הזה, כשמדובר בחסכונות לצורך קניית דירה, אני לא רואה שום הגיון כלכלי. המחשבה על שינוי דרסטי באורח החיים ושיעבוד הכיף והחופש שלי לצורך קבלת נחת אי שם בגילאים שלא בטוח שאגיע אליהם בכלל, לא נראית לי אטרקטיבית מספיק. חסכונות אחרים אני עושה, אבל גם זה מידי פעם. כמה אלפים פה וכמה אלפים שם לצורך טיסות לחו"ל, קטנוע שקניתי לפני כמה שנים ועוד שטויות. תמיד יהיה לי כסף בצד לימים שחורים ואני תמיד אדאג לבזבז את כל השאר.

הגישה הבזבזנית הזו לא דבקה בי בגלל שיש לי הורים עשירים או ירושה מפוארת. ההורים שלי מגיעים ממעמד הביניים הגבוה, עבדו קשה כדי להתקדם ולהצליח ויודעים לחסוך כשצריך ולבזבז כשצריך. לא חסר לי כלום בתור ילדה וידעו להגביל אותי בהתאם. חינכו אותי עם המשפט הידוע של "כסף לא גדל על העצים" ואני עובדת מגיל חמש עשרה. גם אז כל המשכורת שלי הלכה על בגדים, אלכוהול וסיגריות ועם הזמן שום דבר לא השתנה. אולי הוצאות העישון פחתו, אבל זה רק בגלל שעברתי לטבק. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא אבזבז 700 או 800 ש"ח על סט מצעים. לא כי אני נגד ההפקרות של המחירים בארץ, אלא כי אני לא רואה את הפואנטה. מנגד, יש לי נעליים בשווי אלף וגם אלפיים ש"ח והם איתי כבר כמה שנים טובות – כך שהיה שווה כל שקל.

עובדת מגיל 15. בלה רבוי

ועדיין, יש לי ערך לכסף. ערך משולב עם בוז. התקופות הכי עשירות בחיי היו התקופות הכי אומללות בחיי. במשך שלוש שנים עבדתי במשרה מלאה כמורה, מלמדת מתשע בבוקר עד שש בערב, חוזרת הביתה, מתקלחת, מחליפה בגדים ונוסעת למשמרת בבר עד 4 בבוקר. חמישה ימים בבית ספר, חמש משמרות בבר, שלוש שנים. ארגזים של כסף שכיסו טיפול פסיכולוגי וכדורים במשקל. כל מה שנקנה היה כדי לפצות, למלא חוסרים ולמצוא פתרונות למשפט הנוראי "אבל מגיע לי. היה לי שבוע קשה". כל המגיע לי הקטנים האלה הצטברו בסוף למגיע לי אחד ענק. מגיע לי שיהיה לי טוב ומגיע לי אותו עכשיו. לא בקטע של לא לדעת לדחות סיפוקים, בקטע של אורח חיים.

האומץ להצהיר באופן רשמי שאני לא מתכוונת לחסוך כסף כדי לקנות דירה נראה לי מתנשא. יש דור שלם של אנשים שמחולק לאלו שקורעים את התחת שלהם בשביל כל מ"ר ואלו שמחכים שההורים שלהם ימותו. אין אמצע. העשירים והמתעשרים לא מכירים את המילה משכנתא ואלו שבדרך לשם עסוקים בכיסוי חובות תוך כדי התהליך. כשזה מגיע לענייני נדל"ן – אני עלה נידף ברוח. אף פעם לא הבנתי את הרעיון של לקחת מעצמי עכשיו כדי לתת לעצמי בחזרה קצת לפני המוות. הילדים שלי לא יקבלו את הדירות של סבא וסבתא שלהם ואם הם ממש ירצו, הם יחסכו בשביל אחת. אני מעדיפה לטוס לחו"ל שש פעמים בשנה, לאכול במסעדות יקרות ולגור בתל אביב. לא עניין של פלצנות, עניין של סדר עדיפויות.

מעדיפה לטוס לחו"ל ולוותר על משכנתה. בלה רבוי

ביום שבו אקח משכנתה אני אמשכן את כל חיי לטובת רעיון. אפילו לא הנכס עצמו. אלא הרעיון. סבא שלי בן 80 והמשכנתה שלו נגמרת עוד שנה. אם הייתי רוצה להתחיל לחסוך להון ראשוני כדי לקחת משכנתה שתסתיים אצלי בגיל 70, הייתי אמורה להתחיל לחסוך אתמול. ולמה? בשביל שאוכל להתנחם ברעיון שאני סוף סוף גרה בדירה משל עצמי רק בגיל 70? ליהנות מהדירה במשך כמה שנים בודדות עד שיהיה לי קשה מידי לעלות במדרגות וממילא אצטרך לעבור לבית אבות? למה למשכן את כל החיים שלי בשביל כמה שנים בודדות של חסד? הנכס עצמו הוא שטויות. הדירה הזאת תהיה הדבר האחרון שיעניין אותי כשאהיה מחוברת לקטטר ומכשיר הנשמה. זה שיעבוד מתוך רעיון. הרעיון של בית שהוא כולו שלך הפך להיות כל כך רחוק בשביל אנשים בני גילי, שחצי מאיתנו מוכנים להמיר את כל החיים תמורת הרגשת ה "השגתי" שבאה בסופם, והחצי השני וויתר עוד לפני שהתחיל.

לכל אחד מגיע משהו ולכולם באופן גורף מגיע משהו טוב. לחיים האינדיבידואלים שלנו אין באמת משמעות וכל אחד מאיתנו בוחר איזו מטרה לתת לשלו. חלק מוצאים את זה בדת, חלק מוצאים את זה בילדים וחלק בעבודה. המטרה היחידה שאני לא מוכנה לקבל היא כסף והנהירה האובססיבית לעבר נכסים היא דוגמה מצוינת לכך. ההשקעה הזו גדולה עליי והמחיר שאני צריכה לשלם תמורת נחת עתידית כבד מידי. אנחנו כל כך סבוכים בתוך גלגל האוגרים הזה שמכרה לנו המציאות, שאנחנו שוכחים לפקוח עיניים ולהבין כמה יפה בחוץ. איזה כיף זה לטייל ולחוות לצד חסכון קטן בצד, רק למקרי חירום. העתיד אמנם מרגיש פחות מבטיח, אבל תמיד אפשר לשכור דירה קטנה יותר ובכסף שנחסך להעסיק מטפלת. החיים בפנסיה עלולים להיות קצת יותר מבאסים, אבל את העשורים בין עשרים לחמישים אף אחד לא יכול לקחת, רק הבנק. אז לא, גם ב-2018 לא תהיה לי דירה משל עצמי וגם לא התחלה של דירה כזו וזה לגמרי בסדר. כן, זה בסדר.

דירהחסכונותמשכנתה