דפני ליף על סרטה החדש "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע"

אם מישהו היה אומר לי לפני שש-שבע שנים שהסרט הראשון שלי יהיה דוקומנטרי-אוטוביוגרפי הייתי צוחקת לו בפנים. אבל כפי שלמדתי כשהוצאתי אוהל לרוטשילד ביולי 2011, יש דברים שאת לא יודעת: לא לחלום עבור עצמך ולא לתכנן קדימה. כמו בכל תהליך יצירה יש רגע בו היא עוזבת את הגוף, הופכת להיות בעלת חיים עצמאיים. והרגע הזה מגיע עכשיו וזה מפחיד ומרגש באותו הזמן.

 

הבחירה לעשות את הסרט הייתה לפני כמה שנים. היו מי שהסבירו לי עוד בתחילת המסע שסרט טוב הוא סרט בו היוצרת עוברת תהליך בעצמה. מגלה משהו חדש על עצמה. בטור הזה אני רוצה לשתף אתכן בחמש תובנות שהתחדדו לי תוך כדי העבודה על הסרט.

 

  1. כנות היא תמיד אסתטית

צפיתי בעשרות שעות של תיעוד. בשעות האלו היו רגעים של בלבול, של כאב, של עייפות, של אבסורד, של בדידות. לכאורה מדובר ברגעים של חולשה, וברור שברגעים כאלו האינסטינקט הוא להריץ קדימה, לא להסתכל. כמו שאנחנו לא אוהבות להסתכל על המינוס או להקשיב לביקורת נוקבת כי מי רוצה להסתכל על נקודות התורפה שלה? בפועל, המפגש הראשון עם כל רגע כזה הוא מפגש מורכב. כמו כל שריר, המפגש עם חלקים שונים בנו מתפתח כמיומנות. ככל שנפגשתי עם יותר צדדים בי הבנתי שזה לא משנה- רגע חלש, רגע חזק, העיקר שיהיה אמתי. כנות היא תמיד אסתטית.


המחאה החברתית 2011 "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע"

2 . מותר לך לספר את הסיפור שלך

אחת השאלות המורכבות ביותר איתה התמודדתי בחדר העריכה היא שאלת המספרת. מי מספרת את הסיפור? בתוך השאלה הזו מתחבא פחד לספר. הפחד מה יגידו, מי אני שאספר משהו בכלל, את מי זה מעניין. בכל פעם מחדש טל שפי, העורכת, הציבה לי מראה כשניסיתי לברוח מהתמודדות על השאלות האלו. בכל צעד של התקדמות שוב ושוב הייתי חייבת לתת לעצמי רשות לספר. בכל טקסט שכתבתי עבור הקריינות היו שתי פסקאות שבהן אני מתנצלת על זה שאני בכלל כותבת, מדברת. לשחרר את המקום הזה ולתת לקול שלך מקום זה אתגר קודם כל מול עצמך.

 

דפני ליף מתוך סרטה "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע"

3. אינטואיציה היא כלי עבודה

לעבוד מהבטן, להיות קשובה לעצמך, להיות מחוברת- זה נשמע כללי, לא רציונלי, לא מתכתב עם חוקי המשחק של מספרים ואחוזים ופרקטיקות של הוצאה לפועל של תהליכים. אבל זה לא נכון. הקשבה לידע הזה שטמון בנו היא הקשבה שאחר כך מתבטאת בהובלה של תהליכים, בייצור של תכניות עבודה, בגיבוש צוות, בבחירות תכניות וביצירת מרחב היצירה עצמו.

  1. חברות בין נשים היא עוצמה

לפני כמה שנים נכנסתי למשרד של "קסיס סרטים". פגשתי שם את יעל אבקסיס, האחת והיחידה ובסוף הפגישה כאילו נכרתה לה ברית בלי חוזה. ברית של רעות. של חברות. יעל היא מורה גדולה עבורי. גיליתי דרך המסע הזה שעברנו ביחד שיש שפה אחרת להתנהלות. אפשר ביחד. באמת ביחד. אפשר קרוב. אפשר לסמוך אחת על השנייה. אפשר ורצוי. יש קשר בין השפה הזו שהיא לא רק שפה של יחסים, אלא שפה שמארגנת את החברה, את יחסי הכוח בתוכה. ואת השפה הזו אפשר ורצוי לפתח ואת הפיתוח אנחנו יכולות לעשות רק ביחד, כי בשביל לתרגל שפה צריך לשוחח.

יעל אבקסיס. צילום דודי חסון

  1. בשביל להחלים חייבים לעבור דרך כאב

הרגעים הכי מאתגרים בעבודה על הסרט, כבר אמרתי, הם רגעים של התמודדות אישית. של קונפליקט מובנה בין הרצון לדלג מעל ההתמודדות לבין ההתמודדות עצמה. באחת הצפיות הראשונות עם טל בחדר העריכה עצרנו באמצע. לא הייתה ברירה. משהו נפתח ולא יכולתי להפסיק לבכות. בכיתי ובכיתי וככה עברו להן ארבעים דקות. בכיתי עד שלא היו לי יותר דמעות. והכאב היה גם פיזי, אבל ברגע שהבכי נפסק, גם הכאב חלף יחד אתו. וככה, פשוט המשכנו בצפייה.

 

דפני ליףמחאת 2011צדק חברתי