סיפורן הטראגי של נערות הרדיום

ב- 1922 בנקאית בשם גרייס פרייר התחילה לדאוג קצת לאחר ששיניה החלו להתרופף ללא כל סיבה נראית לעין. כאשר הלסת שלה הפכה נפוחה ודלקתית, היא כבר פנתה לרופא מומחה. לאחר צילום באמצעות מכונת רנטגן פרימיטיבית גילה הרופא ריקבון רציני בעצם שכמותו לא ראה מעולם. לדבריו, עצם הלסת שלה הייתה כמו חלת דבש – מלאה בחורים קטנים. מספר רופאים ניסו לאבחן את מקור הבעיה של פרייר, אך ללא הצלחה. רק כאשר התגלו מקרים דומים נוספים בעיר הולדתה, ניו ג'רזי, עלו על המכנה המשותף: כולן הועסקו בתקופה זו או אחרת במפעל צביעת השעונים שהיה באזור.

עשרים שנה קודם לכן, ב-1902, התגלה הרדיום ועד ל-1917 כולם היו מרותקים מהחומר הזוהר-זוהר הזה. הוא נחשב לתרופת הפלא והעשירים שתו אותו כמו טוניק, כשהמנה המומלצת הייתה בין 5 ל-7 כוסות ביום. עם תחילתה של מלחמת העולם הראשונה, גדלה הדרישה לשעונים שהמחוגים שלהם זוהרים בחושך, וכך העבודה במפעל של חברת הרדיום האמריקאית, שכללה צביעת המחוגים, הפכה לעבודה המבוקשת ביותר בקרב נערות צעירות ממעמד הפועלים, שביקשו להתחכך עם הזוהר – תרתי משמע.

כ-70 נשים צעירות הועסקו במחלקת המחוגים. הן השתמשו במברשות משיער גמל, שאיבדו את צורתן לאחר כמה מריחות צבע, ולכן עודדו מנהלי העבודה את עובדותיהן להחזיר למברשות את צורתן המחודדת תוך שימוש בשפתיהן או בלשונותיהן. כשהן שאלו האם החומר מסוכן, הובטח להן שלא, ושתופעת הלוואי היחידה תהיה לחיים ורדרדות. זאת למרות שאחר כך התגלה שבעלי החברה והמדענים שעבדו עבורה ידעו טוב מאוד על ההשפעות המזיקות של רדיום. לראיה, הכימאים במפעל השתמשו במסכי עופרת, מסכות ומלקחיים, וחברת הרדיום אפילו פרסמה מאמרים בקרב הקהילה הרפואית שבהם תוארו ההשפעות המזיקות של החומר.

כאמור, הנשים הצעירות שעבדו במפעל לא ידעו את כל זה, והן אפילו נהגו להשתעשע עם החומר ולהשוויץ בו מחוץ לשעות העבודה- למרוח אותו על הפנים ועל הציפורניים ולקשט עמו את קירות הבתים. נערה אחת אפילו תועדה מורחת אותו על שיניה בלילה שלפני דייט, כדי להרשים את הבחור איתו יצאה. כל אלו, בנוסף לשכר היחסית מכובד שהן קיבלו (כסנט וחצי עבור כל מחוג צבוע), הפכו את העובדות לפופולריות במיוחד בסביבתן. אלא שאז הן התחילו לחלות, מבלי שאף אחד יאבחן אותן או ישים לב למכנה המשותף ביניהן.

בתחילת שנות ה -20, שכרה חברת הרדיום פרופסור לפיזיולוגיה מהרווארד בשם ססיל דריינר, כדי לחקור את תנאי העבודה במפעל. הדו"ח של דריינר היה מחריד, והצביע על סביבת עבודה מזוהמת ותוצאות של בדיקות דם חמורות בצורה יוצאת דופן כמעט אצל כל מי שעבד שם. הדו"ח שסיפקה החברה למחלקת העבודה של ניו ג'רזי העניק לססיל דריינר את טייטל המחבר, אבל כמעט כל מילה מקורית שהוא כתב הוחלפה בשבחים מרהיבים, ונקבע שם ש"כל נערה נמצאת במצב מצוין". גרוע מכך, נשיא החברה התעלם מכל ההמלצות בדו"ח המקורי של דריינר, ולא ביצע אף אחד מהשינויים המומלצים כדי להגן על העובדים.

ב-1925, שלוש שנים אחרי שפרייר חלתה, הרופאה שלה הציעה שאולי למחלה שלה יש קשר לעבודה במפעל. כשהחלה לחקור את האפשרות, ביקש נציג מאוניברסיטת קולומביה בשם פרדריק פלין לבדוק אותה ומיד הכריז שהיא במצב בריאותי מצוין. רק מאוחר יותר מישהו גילה כי פלין לא היה רופא בכלל ומעולם לא הורשה לעסוק ברפואה. הוא היה כימאי שעבר עבוד חברת הרדיום האמריקאית. "עמית" שלו שנכח בבדיקה – ואשר אישר את האבחנה הבריאה – התברר כאחד מסגני הנשיא של החברה.

בזמן הזה רבות מהעובדות פתחו בעיות חמורות הקשורות בעצמות, בעיקר בלסת, והחברה החלה במאמץ מתמשך להסתיר את סיבת המחלה. את המיתות המסתוריות הם תרצו לעתים קרובות כמחלת המין עגבת, כדי לערער את המוניטין של הנשים, ורופאים ורופאי שיניים רבים שיתפו פעולה באופן לא מוסבר עם מסע ההשתקה והטיוח של החברה. עם זאת כבר היה קשה להסתיר את הסימפטומים הנוראיים מהם סבלו הבנות: העצמות שלהן הצטמצמו עד שנשברו, צמחו על גופן גידולים ענקיים, הפיות והגרונות שלהן נרקבו והלסתות שלהן נשברו.

רק אחרי שנתיים של חיפושים, הצליחה פרייר למצוא עורך דין שהיה מוכן להתייצב כנגד חברת הרדיום. בסך הכל הצטרפו לתביעה עוד ארבע נשים: עדנה הוסמן, קתרין שאוב והאחיות  קווינטה מקדונלד ואלבינה לריס. חמש האמיצות האלו, שהעזו לצאת נגד אחת החברות הגדולות באותם ימים, כונו בתקשורת "נערות הרדיום".עם פרוץ הקרב המשפטי, בדק רופא השיניים של ניו יורק, ג'וזף נף, את עצם הלסת של אחת מהנשים שמתו, אמליה מג'יה. בחודשים האחרונים לחייה, נפלה העצם עד כדי כך שהיא נאלצה להסירה לגמרי. סיבת המוות הרשמית שלה נרשמה כעגבת, אך נף חשד אחרת. אחרי בדיקות מקיפות הוא הצליח להוכיח שהיא סבלה מדרגות של קרינה גבוהות בצורה קיצונית.

בריאות הנשים התדרדרה במהירות, וכשהופיעו לראשונה בבית המשפט בינואר 1928, היו שתיים מהן מרותקות למיטה, ואף אחת מהן לא יכלה להרים את זרועותיה כדי להישבע. פרייר, שעדיין תוארה על ידי הכתבים כ"יפה", לא הייתה מסוגלת ללכת ואיבדה את כל שיניה. כל העיתונים סיפרו על "נערות הרדיום", או על "החיות-מתות" והתיאורים הקודרים של מצבן חסר התקווה הגיעו עד למארי קירי בפריז. המדענית, שבין השאר אחראית על גילוי החומר הרעיל, אמרה "אני אשמח מאוד לתת כל עזרה שביכולתי" והוסיפה כי "אין שום דרך לסלק את החומר ברגע שהוא נכנס לגוף האנושי".

בסתיו 1928, בלחץ האדיר של הנתבעים, הגיעו הצדדים לפשרה לפיה כל אחת מנערות הרדיום תקבל סכום חד פעמי של 10,000 דולרים (כ-137,000 דולרים של היום), וקצבה שנתית של 600 דולרים (כ-8,200 דולרים של היום) עד מותן (שלא היה צפוי להיות רחוק), וכיסוי כל ההוצאות הרפואיות והמשפטיות עקב המחלה.

עד אמצע שנות השלושים, כל אחת מהתובעות נפטרה. עובדות נוספות גם מצאו את מותן בהמשך, אך הן מעולם לא זכו לצדק. מארי קירי עצמה נפטרה ממחלות הקשורות לקרינה ב 1934 ורבות ממחברות המעבדה שלה עדיין מזוהמות מדי בכדי שיהיה אפשר לגשת אליהן. מפעל הרדיום האמריקאי המשיך לצבוע שעונים עד 1968, אם כי תחת כללי בטיחות מרובים.

לסיפורן העגום של נערות הרדיום יש בכל זאת גם היבט חיובי: ההד התקשורתי שהיה למשפט גרם בסופו של דבר להסדרת דיני העבודה העוסקים במחלות הנגרמות עקב עבודה. בנוסף, לסאגת נערות הרדיום שמור מקום חשוב בהיסטוריה בשל השפעתה על פיתוח המדע העוסק בזיהוי, הערכה ובקרה של סיכוני הבריאות של קרינה, על מנת לאפשר שימוש בטוח בציוד הפולט קרינה כזו.

 

גידוליםקרינה