לימודים והעיר הגדולה: סטודנטיות ערביות מספרות על הקשיים והריגוש במעבר לת"א

הבחירה ללמוד באוניברסיטת תל-אביב הייתה בחירה קלה עבורי. 15 דקות מהבית, הסביבה אותה סביבה, והחברות אותן החברות. בעוד בתיכון למדתי בסביבה יהודית הומוגנית למדי, במהלך הלימודים נחשפתי לראשונה בחיי למפגשים עם סטודנטיות ערביות בנות גילי. משיחות איתן גיליתי שעבורן המעבר ללימודים בתל אביב הוא חוויה מורכבת, מאתגרת ומרגשת בו זמנית. שאלתי והן הסכימו לחשוף בפניי את הקשיים הכרוכים במעבר מהבית והסביבה המגוננת ואת הפערים בין התרבות השמרנית בכפר לתרבות המתירנית שבעיר. זה הסיפור שלהן.

" בת"א אף אחד לא בוחן אותך על מה שאת כן או לא עושה"

נכון לשנת הלימודים 2017-18, כ3126 סטודנטים ערבים לומדים באוניברסיטת תל אביב, ומתוכם כ- 2137 הן נשים. איך יכול להיות שיש כל כך הרבה נשים וכל כך מעט גברים? דוהא, סטודנטית לאנגלית ובלשנות בת 21 מלוד, מסבירה לי, ב-10 הדקות שנותרו לסוף החלון שלה, את הנסיבות שמאחורי הנתון הזה. "על הגבר יש פחות לחץ בנוגע להשכלה , אלא יותר לחץ לפרנס. גבר נתפס כמי שיכול לעבוד בכל דבר. אבל יש הסבר נוסף לפערים בין הסטודנטים הגברים לנשים בחברה הערבית והוא שבשנים האחרונות יותר ויותר גברים בחברה הערבית בוחרים ללמוד בחו"ל. מבחינת הנשים, ההורים מוכנים לשלם הרבה מאוד כסף כדי שהבת תרכוש השכלה, שתבטיח שאח"כ היא תעבוד במקום מכובד."

את ספאא, מוסלמית מסכנין, אני פוגשת בדירה שלה במעונות ברמת אביב. ספאא בת 20, שופעת שמחת חיים וחום. היא חולקת את הדירה עם שלוש סטודנטיות ערביות נוספות, כל אחת מכפר אחר. התלתלים הארוכים של ספאא פזורים בחופשיות, בעוד השיער של השותפות מכוסה בכיסוי ראש. ספאא לומדת עבודה סוציאלית בעקבות אמה, עובדת סוציאלית בכירה. היא מדברת על הלימודים בעיניים נוצצות ומראה לי בגאווה את הספרייה שלה שמלאה בספרים בתחום. אפשר לומר שהיא עובדת סוציאלית בנשמתה. בכניסה לבית עומדות שקיות של URBANIKA מפוצצות בבגדים אותם היא תורמת לנזקקים.

תלתלים ארוכים פזורים בחופשיות. ספאא

"מבחינתי, ללמוד באוניברסיטת תל אביב זאת הייתה האופציה היחידה. לא הסכמתי להירשם לאף מכללה או אוניברסיטה אחרת. הייתי מוכנה לא להתחיל ללמוד ולחכות עד שאתקבל לאוניברסיטת תל אביב. רק הידיעה שאני על הכביש 'בדרך לתל אביב' כבר עושה אותי רגועה. בתל-אביב אף אחד לא בוחן אותך על מה שאת כן או לא עושה. חוץ-מזה, הרמה האקדמית כאן מאוד גבוהה.

אני לומדת כאן כבר שנה וחצי, אבל בהתחלה לא היה לי קל. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי שיצאתי מהבית ומהמשפחה, עברתי לגור לבד ונאלצתי ללמוד להיות עצמאית. קושי נוסף שהיה לי היה קושי בשפה. בתיכון עשיתי בגרות ב-5 יחידות עברית וקיבלתי 97 אבל כשעברתי לתל אביב ראיתי שאני מתקשה לנהל שיחה פשוטה. בשיעורים, ניסיתי לעקוב אחרי המרצה ולא הבנתי אותו בזמן שממש לידי ישבו סטודנטים יהודים שתקתקו במהירות על המחשב. מאז כבר השתפרתי מאוד בשפה ויש לי הרבה חברים יהודים מהלימודים. אבל הרבה מחברי הסטודנטים הערבים חסרי בטחון בעברית עד היום, ואין להם את האומץ לדבר עם יהודים."

השלוק הראשון מבירה, השאכטה הראשונה מסיגריה

אחריה, אני נפגשת עם פ' שמוכנה להתראיין בשמחה, כל עוד אני אבטיח לה שהיא תישאר בעילום שם. היא מוסלמית מכפר בצפון הארץ, מסתובבת עם כיסוי ראש, אנרגטית וקופצנית ומדברת בהתלהבות בעברית חפה ממבטא. היא מספרת לי על ההבדלים בין תל אביב לבין הכפר שלה.

"בכפר כל צעד שאת עושה מסתכלים עליך ומדברים עליך. 'למה היא מתלבשת ככה? למה המכנסיים שלה קצרים'? בכפר גם אין דברים כמו ברים ומועדונים, כי אלכוהול אסור בדת המוסלמית ובחברה הדרוזית. התוצאה היא שהרבה סטודנטים ערבים שמגיעים לתל אביב שותים כאן את השלוק הראשון שלהם מבירה, שואפים את השכאטה הראשונה מסיגריה וחווים את הכניסה הראשונה למועדון לילה. זאת אחת הסיבות שהרבה משפחות בצפון חוששות לשלוח את הבנות שלהן ללמוד בתל אביב. יש לי חברה שהייתה כל כך חנוקה בכפר, שכשהיא הגיעה לתל אביב היא פרשה מהלימודים, שכרה דירה והתחילה לעבוד כברמנית כדי לחיות את החיים התל אביביים. היא שילמה על זה מחיר כבד- היא נאלצה להתנתק לגמרי מהמשפחה שלה.

בכפר אין דברים כמו ברים ומועדונים. צילום אילוסטרציה: shutterstock

רוב הסטודנטים הגברים שמגיעים לתל אביב יוצאים לקלאבים ולמועדונים ומשתכרים בלי בעיה. לעומת זאת, כמעט ולא תפגשי ערביות שיוצאות. בחברה שלנו, מספיק שבחורה ערביה תשב בבר, כדי שיהיה עליה כתם. יגידו עליה שהיא זונה, ורעה ו'מי ייגע בה'. על הגברים בחברה יגידו 'אז מה? הוא צעיר ! הוא רק מתנסה!". הגברים בחברה חושבים שלהם מותר להם לשכב עם כל אחת, אבל העיקר שהבחורה שלהם תישאר ילדה טובה של ההורים שלה.

אני פמיניסטית, ואני בעד שוויון בין נשים לגברים. שמה שמותר לגבר מותר גם לאשה. רוב הבנות מהדור שלי בחברה הן פמיניסטיות כמוני, אבל מפחדות לפעול נגד ההקודים החברתיים. הרבה אנשים מופתעים מזה שאני פמיניסטית בגלל שיש לי כיסוי ראש. אבל זה שאני דתיה לא אומר שאני לא פמיניסטית. הבחירה לשים כיסוי ראש הייתה בחירה שלי."

היא מאורסת לבחור אותו היא מכנה לאורך כל הריאיון "האהוב שלי". "הכרתי אותו דרך משחק מחשב. כשהתחלנו לצאת, קבענו נקודת מפגש מרוחקת מהבית שלי שממנה הוא יאסוף אותי וישבנו במקום שבו ווידאנו שאנחנו לא מכירים אף אחד כדי שלא יהיו שמועות בכפר. עד שלא התארסנו לא סיפרתי להורים שלי. בחברה הערבית כשבחורה ובחור רוצים לצאת הם יעשו את הכול בסתר, ועד האירוסין לא ייתנו אפילו לא חיבוק אחד לשנייה. ההתנהגות הזאת לא משתנה גם כשהסטודנטים עוברים לתל אביב, עדיין יש חשש משמועות."

"אני לא מתכוונת לחזור לכפר אחרי הלימודים"

עבור הלן, סטודנטית לספרות אנגלית וצרפתית, בת 22 מכפר יאסיף, המעבר לתל אביב היה קצת פחות טראומטי. היא כבר התרגלה לחיי עצמאות, כשטסה אחרי התיכון לגור לתקופה קצרה בספרד עם חברה. מראה מטופח ומלא בסטייל. לריאיון היא מגיעה במכנסי ג'נס קרועים ונזם באף.

משתדלת לצאת לבלות כל סופ"ש. הלן

"בכל כפר רמת השמרנות היא אחרת," היא מספרת, " הכפר שלי למשל הוא הכי רחוק מהסטראוטיפ. יש לנו קלאבים ומועדונים וכל הבנות מכל הדתות לובשות מה שבא להן ולא מעקמים עליהן עין. לעומת זאת, יש כפרים לידי שהבנות שם נראות כמו באפגניסטן.

אני נוצריה, אז אלכוהול הוא לא משהו חדש עבורי ואני משתדלת לצאת לבלות כל סופ"ש. לפני שבועיים הייתי בפסאז', שבוע לפני זה בכולי-עלמה, ויש גם את "אנה-לולו" שזה בר של ערבים ויהודים ביפו שהייתי בו מלא פעמים. לרוב אני אצא עם סטודנטיות ערביות נוצריות. יש לי אולי חברה מוסלמית אחת או שתיים שתצא למקומות כאלה. מוסלמיות פחות שותות בגלל הדת."

כשאני שואלת אותה אילו זמרים ואומנים ישראלים היא מכירה, היא צוחקת.

"אני לא מכירה בכלל מוזיקה ישראלית ומפורסמים ישראלים. אני מכירה רק כאלה מחו"ל. פעם סטטיק ובן אל נכנסו למסעדה שאני עובדת בה. כולם התלהבו ואני בכלל לא ידעתי מי הם. כמה זמן אחרי זה ניקי ג'אם הגיע למסעדה ואף יהודי לא זיהה אותו חוץ ממני, עזבתי את הכל ורצתי לעשות איתו סלפי לאינסטגרם."

אף אחד לא זיהה אותו חוץ ממני. הלן וניקי ג'אם

"הלימודים מבחינתי כרגע הם במקום הראשון והם דבר הכי טוב שקרה לי. אני לא מתכוונת לחזור לכפר אחרי הלימודים, ואני בכלל לא מתכוונת להישאר בארץ.  אני לומדת שפות, כי אני רוצה להיות אשת עסקים ולעבוד בעולם. כשאני טסה לחו"ל ורואה שלאנשים שם לא אכפת שאני ערבייה, זה עושה לי טוב. כשגרתי בספרד, אנשים התלהבו מזה שאני רק בת 19 ויודעת לדבר אנגלית, ערבית, צרפתית, עברית וספרדית. בארץ אני תמיד נשארת הערבייה. כאן, כל עוד אני לא יהודייה אני תמיד אשאר סוג ב' ולא באמת שייכת."

****

אם ציפיתי להיחשף בעקבות הראיונות לסצנה חיי לילה סטודנטיאלית ערבית-נשית בסגנון הסרט 'לא פה-לא שם'- זה לא קרה. גיליתי שלמרות המעבר לתל אביב, רוב הסטודנטיות מקפידות לשמור על הערכים עליהן הן חונכו בבית. אבל גם אלו שעושות זאת מתוך אמונה חזקה, מודות שקיים חוסר שוויון כלפי הנשים ברוב החברה הערבית. כל הנשים שפגשתי היו נשים חזקות, פמיניסטיות וליברליות. שונות מאוד מהסטראוטיפ. מה בדיוק יהיה איתן כשהן יסיימו את התואר? חלקן כבר יודעות בדיוק מה הן רוצות לעשות בחיים. אחרות מקוות שמתישהו בשלב הלימודים ייפול להן האסימון. ויש גם את אלה שבכלל לא חושבות על העתיד ונהנות מהרגע. כי בסופו של יום, הן בדיוק כמוני וכמו החברות שלי, צעירות בנו עשרים ומשהו שעוד מגששות את דרכן בעולם.

אקדמיהלימודים גבוהיםנשים ערביותתל אביב