הנערה שהרגה את אביה בדרך להשתחרר

בגיל 14 הפכה ברשה מדוז לסמל עבור אלו שסובלים מהתעללות ונלחמים להגנתם, זאת לאחר שרצחה את אביה, שהתעלל בה, באמה ובאחיה. השבוע היא סוף סוף תצא לחופשי, אחרי שבמסגרת עסקת הטיעון היא שהתה במשך 10 חודשים במרכז לבריאות הנפש. בכך היא הצליחה "לחמוק" מהעונש שניתן היה לצפות שהיא תקבל – ככל הנראה מאסר עולם – אם בודקים מקרים קודמים של קורבנות התעללות שלקחו את החוק לידיהם.

הסיפור של ברשה התחיל למעשה עוד לפני שהיא נולדה. ב-2011 אמה, ברנדי מדוז, התלוננה במשטרה נגד בעלה וסיפרה שהוא אלים כלפיה מאז שהכירו. "ב -17 שנות הנישואים שלנו הוא חתך אותי, שבר לי את הצלעות, את האצבעות, את כלי הדם בידי, את הפה, השחיר את העיניים. אני חושבת שהאף שלי נשבר", היא דיווחה למשטרה. "אם הוא ימצא אותנו, אני בטוח שהוא יהרוג אותי ואת הילדים". למרות זאת, לאחר כמה חודשים היא התאחדה עם בן זוגה המתעלל. אחותה, מרטינה לטסה, שבאופן אירוני עובדת כבלשית ביחידת התעללות בבית במשטרת קליבלנד, אמרה בראיון שנערך ביום חמישי כי מר מידוס בודד את אשתו ואת ילדיו ממשפחתה המורחבת, וכי היה ברור לכל שהם חיים תחת איום תמידי.

ברשה עצמה גם כן ברחה מהבית פעמיים, הפעם האחרונה היתה שבועות ספורים לפני הרצח. בשתי הפעמים האלו היא ברחה לבית דודתה, ויחד הן פנו למרכז להגנת הילד. למרבה הצער, בכל פעם אמרו לשתיים שכל עוד אמה של ברשה לא מגישה תלונה, אין להם מה לעשות בנידון.

כאמור, מסכת הייסורים של המשפחה הסתיימה לאחר שברשה לקחה את הרובה עמו אביה נהג לאיים על בני ביתו, וירתה בו. עד היום לא ברור בדיוק מה היה באותו הלילה – אמה של ברשה טוענת שהיא ישנה בחדרה, ואחיה מתעקשים שהיה זה מקרה של הגנה עצמית. "היא היתה צריכה לקחת את העניינים לידיים שלה מתוך אמונה שאם היא לא תעצור את אביה, זה רק יחמיר, ובסופו של דבר מישהו ימות", אמר עורך הדין של המשפחה, איאן פרידמן.

מעשה זה של הגנה עצמית זכה לתמיכה רבה: ברשת מיד עלה הקמפיין  #FreeBresha והמשפחה הצליחה לגייס את הכספים לעורך הדין ולהוצאות המשפט על ידי תרומות של זרים שליבם יצא אל סיפורה של ברשה. יחד איתם, קמו גם לא מעט קולות של מי שטענו כי הדרך בה ברשה טופלה אופיינית לדרך שבה מטפלים בילדים ונשים שחורים שסובלים מאלימות בבית. על פי המקרים המדווחים, ישנו רוב מוחץ להתעללות בנשים שחורות על פני כל צבע עור אחר. ב-2007 שיעור הנשים השחורות שנרצחו על ידי בני זוגן היה גבוה פי ארבע משיעור הנשים הלבנות שנרצחו. בנוסף, מספר הנשים השחורות שנשלחו לכלא היה גדול פי 4.5 ממספר הנשים הלבנות, ובאופן כללי כל הסקרים מעידים כי לנשים ולילדים לבנים יש סיכויים טובים יותר לקבל יחס רציני מהרשויות ברגע שהם מתלוננים על אלימות. לאור כל אלו, אין פלא שהמקרה הזה, כמו מקרים טרגיים נוספים בארצות הברית, הפך להיות עניין גזעי.

אבל עם או בלי קשר לצבע העור, מצב הנאשמים שטוענים להגנה עצמית הוא כמעט תמיד בכי רע. גם בארץ לא חסרות דוגמאות למקרים כאלו. רק לפני כמה ימים פורסם שוועדת השחרורים בכלא רימונים החליטה שלא לשחרר את יונתן היילו, זאת למרות שנשיא המדינה, רובי ריבלין, המליץ לשחררו. בשנת 2010 הורשע היילו, בן 31 כיום, ברצח ירון איילין . במשפטו טען כי איילין סחט אותו ואנס אותו פעמיים בעבר וכי בליל הרצח התכוון לעשות זאת פעם נוספת. אומנם בית המשפט העליון קיצר ב-2016 את עונשו של היילו מ-20 שנה ל-12, אבל כאמור, בינתיים היילו נמק בכלא. ואולי גם פה – צבע העור משחק תפקיד חשוב.

אלימות במשפחההגנה עצמיתהתעללותיונתן היילורצח