הסיוט של כל כלה: לשבור את הקרסול 5 ימים לפני החתונה

את החתונה שלנו לא תכננו על רגל אחת. זו לא הייתה חתונת בזק וגם לא הפקה מחופפת. הרי כשמנהלת הפקה ומפקד לוגיסטי שוזרים לבבות, הידיעה ברורה – אין מקום לספק. אני, שחלמתי את אירוע החתונה שלי מאז ומעולם, ושילמתי במחיר אכזבות רצופות לאורך שנים של רווקות ומפחי נפש, שמחתי בשעתי הטובה שסופסוף הגיעה, לצד אהבת-חיים שהיה כל כך משתלם להמתין לה. שמחתי. בלב שלם שמחתי מאוד.

מי מכם שבטח התחתן, בטח יסכים שכל ניסיון לשמור על מרחב סטרילי נטול לחצים ומתח לקראת האירוע הגדול, נמהל מבלי דעת גם בטיפות של פחד. שכל ניסיון להחזיק הלך-רוח נונשלנטי בזמן שהבפנוכו מתערבל בציפיות מוגזמות מדיי, סופו שייטרף. ידעתי שההחזקה הזאת עתידה להיפרם אבל לא הצלחתי אחרת. פחדתי לקלקל לעצמי. פחדתי להחמיץ. פחדתי להתנתק מהמהות ולהתעסק בקטנות, פחדתי שהרגע המאושר בחיי שקרוב סופסוף להתגשם, יחמוק לי מבין האצבעות. התמלאתי פחד! אז מיהרתי להנמיך את תעופות הלב אל פרקטיקה, לרדד את התפרצויות הרומנטיקה, ולהיות בשליטה. כן, בשליטה. הרי רק ככה אני יודעת. אחריי המבול.

צילום צחי שמש

ואז הגיעה הנפילה. 5 ימים לפני החתונה. במסיבת הרווקות המהממת שאירגנו לי אחותי הנפלאה והחברות הכי אלופות בעולם, נפלתי. במרחב אוהב, מפרגן, תומך, שמח, אל מול עיניו הפקוחות של אלוהים, נפלתי. בזמן שהנחתי בצד את כל הפחדים והתמסרתי ללב מתרגש, נפלתי. בזמן שרקדתי את ריקוד חיי משוחרר כל מתח וחרדה, ועוד הרבה לפני שהאלכוהול זרם בי, נפלתי. בנקודת זמן שבה היקום ביקש עבורי להרפות ולסמוך, נפלתי.

את רגעי האימה אני זוכרת בקושי. תערובת של כאב והחמצה לצד תמיכה ודאגה. פלאשבקים של אלונקה, בהלה ומורפיום, של ידיים אוחזות, שפתיים מתלחששות ודחיסות איומה. כיאה למנהלת הפקה מקצועית שעושה כל דבר בצורה יסודית, גם את הקרסול ריסקתי היטב. ניתוח. פלטינות. משככי כאבים. אבל מה פתאום לדחות את החתונה? עושים את זה. כוח רצון. נחישות. תמיכה מלאה. הכרת תודה.

לפני שבועיים בדיוק, יובל ואני צעדנו אל החופה. אני על קביים מקושטים, בחברת אחיותיי לאחווה שהתקשטו בתחבושות ובפלסטרים כמחווה נוגעת ללב. הוא בחברתו של בובי, הכלב המהמם שלנו, שהחזיק מעמד במיוחד, ושחרר את עצמו לעולם הבא רק ברגע שאחרי. לצד האנשים האהובים עלינו בעולם, בחיבוקן המעודד של הסבתות שלי וכל בני המשפחה והחברים, בחיבור מרגש וקרוב, כשתדר האהבה והפרגון היה בשיאו – התקדשנו והתברכנו. לא יכולתי לבקש לעצמי חתונה מוצלחת מזו.

מאז, אני רואה תמונות חתן-כלה, וצוחקת. שנים שחלמתי ככה בדיוק – כלה מרשימה עם תסרוקת מושלמת שתכסה איפור רך, שיתמזג עם שמלה אוורירית, שתיחתם בנעלי עקב מתוקות, ותצטלם מעצמה בפילטרים רומנטיים, לצד חתן מהמם בפוזות של אהבה לא מתאמצת על רקע תפאורה שהונחה ככה "ממש במקרה". אבל כשיובל שלי גלגל אותי ואת בובי הטרמפיסט על כיסא גלגלים, כשלרגלי הימנית קיבוע מאסיבי ומגושם, קצת אחרי שהתיישבתי לו על המשקפיים ושברתי לו אותם, קצת אחרי שבלעתי מלא משככי כאבים ושכחתי להסתכל על עצמי במראה, ידעתי שאני מבורכת. בלב שלם מבורכת מאוד.

צילום צחי שמש

אומרים לי שזה סיפור טוב לילדים. שבכלל, אני יכולה לכתוב מזה אחלה ספר או תסריט יחד עם צ'יקו בן דוד מ'אבא גנוב' ולעשות איתו יד אחת (או רגל). אומרים שאני אמיצה וחזקה ושכל הדרמה הזאת היא שיעור בפרופורציה. אומרים שבתום חודשים ארוכים של שיקום אני עוד אחזור ללכת והכול יהיה בסדר, שלא סתם נוצר לי עכשיו טוויסט (תרתי משמע) בעלילת החיים, ושיש כאן עוד הרבה מסרים שאבין עם הזמן. ואני מחייכת במן שלווה כזאת שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. זו פעם ראשונה שאני לא בידיעה ובשליטה, אלא פשוט מאמינה שהכול לטובה, ומודה לאלוהים על דיוק והכוונה. מתמלאת בהשראה ובכוח רצון, מברכת על האנשים שסביבי ועל יובל שלי שהוא מדהים מכפות רגליו ומעלה, ובפעם הראשונה בחיי מבינה שגם בלי לדעת בדיוק מה הצעד הבא, אפשר לעשות דברים נפלאים, גם על רגל אחת.

חתונהכלהשמלת כלה