לגלות שסבא היה ביודנראט

"אצלנו בבית לא דיברו על השואה. היו רק שני דברים שהיה אפשר להרגיש אותם: אחד היה שאסור לנו לקנות תוצרת גרמניה, והשני זה שאם מישהו היה אומר שהוא רעב או שקר לו, אבא שלי היה אומר לו שהוא לא יודע מה זה קור ורעב. היו אנשים שלא הפסיקו לדבר על השואה, וכאלה שלא דיברו על כלום", כך אמא שלי מספרת לי בשיחה בסטודיו שלה.

הציירת חנה גולדברג, אמא שלי, היא הבכורה מבין חמישה ילדים. בשנים האחרונות היא עסקה בסיפורי השואה המשפחתיים, ואחד הביטויים של העניין הזה הוא באמנות שלה. המחקר שעשתה על המשפחה הביא אותה לצייר פורטרטים של פנים מבוגרות עם הבעות עזות. פנים של סבא שלי, של אח שלו, של מכרים ומכרות שלו ושל סבתא שלי.

סבא שלי ברוך (ברנד) עמנואל נולד בגרמניה, ואחרי עליית היטלר לשלטון היגר כילד לאוטרכט, עיר הולדתה ההולנדית של סבתי, שפרה (קלרה) דה האס. כשהנאצים הגיעו גם לשם, המשפחה של סבא שלי הוסגרה ממקום מחבואה לגרמנים, והם נשלחו למחנה הריכוז ברגן בלזן בגרמניה. מתוך משפחה שמנתה זוג עם שמונה ילדים, נותרו סבא שלי, אחותו התאומה, ושני אחים. בניגוד למשפחה של סבא, המשפחה של סבתא שלי נשארה בשלמותה. הסיפור של סבא קשה אך יחסית ידוע לנו; הסיפור של סבתא היה תמיד הרבה יותר סתום.

במהלך המלחמה נשארה סבתא שלי ומשפחתה באותו בית שבו התגוררו קודם לכן, ומעולם לא נתבקשו להתייצב לאחד המשלוחים. ההסבר המשפחתי היה ששכחו אותם שם יחד עם משפחה נוספת שגם היא נשארה באוטרכט. בתוך ארץ שקרוב ל-80% מאוכלוסייתה היהודית הושמדה, שתי משפחות יהודיות חיו חיים כמעט רגילים. שאלת ההישרדות של סבתא שלי הטרידה את אמא שלי, אבל התחושה שאסור לפתוח את הנושאים הללו השתיקה אותה. אמא שלי ידעה שאביה שקל פחות משלושים קילו בשחרור, ושבקושי יכל ללכת, ובזה פחות או יותר הסתכם הידע על הסיפור המשפחתי.

תמונה משפחתית. ברוך (ברנד) עמנואל משמאל

הסיפור של סבתא שלי נותר עלום עד לפני 12 שנה. הרמז הראשון היה כשאחותי פגשה אישה בשם אורה אהרון שאמרה לה 'סבא של אמא שלך הציל אותי מהמחנות'. אחותי סיפרה לאמא שלי על המפגש בגאווה, אבל אמא שלי הוטרדה מהסיפור ונסעה לדבר עם אותה אישה. בכל פעם ששאלה אותה על נקודות רגישות, היא אמרה לה ש'אם את לא יודעת, סימן שאת לא צריכה לדעת'. רק חמש שנים מאוחר יותר כשאמא שלי הגיעה אחרי סבב ראיונות ועבודת מחקר שעשתה, היא הסכימה לדבר. מתברר שסבא של אמא שלי הוריד את אותה אישה מאחד המשלוחים, והיא הוקירה לו תודה מאז. היכולת הזו שלו להתערב במשלוחים לא הייתה מוכרת לאמא שלי, ומתוך הסיפור היא הבינה שהמעורבות שלו בנושאים האלו הייתה גדולה.

"דה האס מהיודנראט?"

אחרי המפגש הראשון עם אותה אישה, אמא שלי נותרה עם שאלות רבות ללא מענה. הסיפור היה עלול להישאר סתום, לולא מפגש מקרי בניחום אבלים לפני שבע שנים: "ישב לידי מישהו עם מבטא הולנדי כבד. שאלתי אותו מאיפה הוא בהולנד, אמר לי אוטרכרט. סיפרתי לו שגם ההורים שלי משם, שלאמא שלי קראו דה האס. הוא שאל, "איזה דה האס, דה האס מהיודנראט?". הייתי בהלם. אף פעם לא שמעתי את זה. ביקשתי ממנו את הטלפון שלו, אבל הוא לא ידע כמעט פרטים. הוא היה צעיר ושמע על הקשר בין סבא שלי ליודנראט מהסביבה, אבל קיבלתי הוכחה שיש סיפורים שמסתובבים על זה".

הנאצים, כפי שנהגו בכל מקום שהגיעו אליו, ניצלו את ראשי המערכות הקיימות והפעילו אותם לצרכיהם, בין אם מדובר על עיריות או על קהילות, וכך גם באוטרכט. ראשי הקהילה הפכו להיות היודנראט, והם היו אחראים על הסדר ושליחת היהודים למחנות מעבר. הם תפקדו למעשה כמועצת העיר.

אני תמיד חשבתי שלא היה ברור אם סבא שלך היה יודנראט או לא.

"הוא היה, אין בזה ספק. אבל היו גם יודנראט שהיו טובים. היודנראט היום נחשבים למשהו מביש והמילה משמשת ככינוי גנאי, אבל זה נובע קודם כל מבורות. היו כאלה שגם בתוך הגטו עשו דברים טובים".

אבל בסוף, אי אפשר להתחמק מזה שהוא הצליח להשאיר את המשפחה שלו בבית.

"זאת השאלה. היו שתי משפחות שנשארו, ניסיתי ליצור קשר גם עם המשפחה השנייה והם לא יודעים מה הסיפור. אמא שלהם אף פעם לא הסכימה לדבר ואבא שלהם כבר נפטר. בהרבה מקומות הגרמנים השאירו עד הסוף את האחראים על הסדר, אז השאירו את המשפחה של ראש הקהילה ואת מי ששימש כשומר בית הקברות ומזכיר בית הכנסת, שזאת הייתה המשפחה השנייה. אבל בכל מקום שלחו בסוף את כולם. איך זה שבסוף הם נשארו? מה שאני שמעתי ושסבתא סיפרה, זה ששכחו את שתי המשפחות".

נשמע מנוגד לדפוס הגרמני.

"יכול להיות שזה נכון. איזה סיפור אחר יכול להיות? גם את הקאפואים הכי גרועים הגרמנים הרגו בסוף. זה לא שמי ששיתף פעולה קיבל יחס אחר. לכן נראה לי שבסופו של דבר העובדה שהם נשארו באוטרכט כן הייתה טעות. מה הם כבר יכלו לתת לגרמנים בשלב הזה?"

"אני יודעת שהיו אנשים שכעסו על סבא שלי אחרי השואה, שהיו אנשים שלא היו מוכנים שהוא יהיה חזן אחר כך. עד היום אני לא מבינה ולא הצלחתי למצוא מה בדיוק היו ההאשמות נגד סבא שלי. שמעתי שאמרו שהוא עשה פרוטקציות, כמו במקרה הראשון ששמעתי עליו, שהוא הוריד אישה בודדה מהמשלוח, מה שיכול להיחשב סוג של פרוטקציה. אבל אם את חושבת על הסיפור, יש כאן שיקול דעת של מנהיג".

דיברת עם אנשים שעדיין כועסים?

"אף אחד לא הסכים לדבר איתי. היו אנשים שטרקו את הטלפון. אצל ההולנדים בכלל, ואצל הדוסים בפרט, לא מדברים. לשון הרע. גם דודים שלי כעסו עלי שאני מתעסקת בלשון הרע. אני חושבת שחלק מהסיבה שאבא שלי לא התעסק בנושאים האלו ולא דיבר על השואה היה כי הנושא היה מאוד רגיש אצל אמא שלי. אני יודעת שהיה לו משפט פנימי בתוך הקהילה באוטרכט אחרי המלחמה".

את יודעת מה היה במשפט?

"לא. אני יודעת שהוא התקיים בבית כנסת שם. חשבתי שאני אמצא איזשהו פרוטוקול של הדיון שיצליח להסביר במה האשימו אותו, אפילו הפעלתי מישהו בהולנד שניסה למצוא לי מסמכים ולא מצא. כשאומרים יודנראט זה נשמע מאוד שלילי. אבל בסוף כמעט כולם לא סיפרו סיפורים רעים. ממה שאני הבנתי, סבא שלי פשוט היה בעמדת כוח. אם הוא שלח מישהו במשלוח, כשהרבה מהם לא חזרו, הוא נתפס בצורה מסוימת בקהילה… אני לא יודעת מה באמת היו השיקולים שלו ואם הם היו טהורים. כשאתה צריך להרכיב רשימה של מאה אנשים, אתה חייב להפעיל שיקול דעת".

הסיפור אמנם לא התבהר לאשורו, אבל כן ידוע לנו שסבא של אמא שלי הוגדר כזכאי במשפט הקהילה, מה שהעניק לו את הזכות לשוב ולשמש כחזן.

ברקוד יהודי

למה החלטת לעשות תערוכה בנושא?

"לא תכננתי את הציורים כחלק מתערוכה, אבל כשהתחלתי לראיין אנשים, הציור הפך לתירוץ. הייתי רושמת אותם, אחר כך חוזרת לסטודיו ומציירת אותם בגדול עם צבעי שמן, ושוב שומעת את ההקלטות שלהם. שאלתי את עצמי אם הסיפור שלהם נכנס לציור שלהם. בהתחלה חשבתי שאני אכתוב ליד כל אחד את הסיפור, אבל בסוף השמטתי אותם בתקווה שהציורים עצמם יספרו את הסיפור.

"בסופו של דבר אמא שלי הייתה אחרונת המרואיינות, והיא לא הסכימה שאני אצייר אותה. אחד הדברים המוזרים שהיו לי איתה זה כששאלתי אותה אם סבא שלי היה ביודנראט היא אמרה לי לא. ואז פתאום היא אומרת לי 'אה, יוצנראט זה יודנראט?'. היא יודעת עברית. היא יודעת שמשתמשים במילה הגרמנית יודנראט, ורק אחרי 70 שנה היא קלטה שהמילה ההולנדית זאת אותה מילה. אני כבר ידעתי את הנתונים, היא רק הבינה את זה אז".

איך היא קיבלה את זה?

"היא לא קיבלה את זה. גם מסביב לראיונות ולתערוכה שמעתי מאמא שלי רק התייחסויות עקיפות לסיפורים, בהאשמות שאני עושה בלגאנים, ושאין לי בכלל זכות להתעסק בזה. אבל אני חושבת שעשיתי שירות עבורה. באיזשהו מקום בזה שהסיפור יצא והשד לא נורא כל כך יש משהו מרגיע. אני חושבת שפחות או יותר באותו זמן אבא שלי התחיל להרשות לעצמו לדבר על השואה. באיזשהו אופן לא מודע, בצורה מאוד עקיפה, אמא שלי הרגישה אשמה. הם לא סבלו, לא קרה להם כלום, הם ניצלו. אשמת הניצולים הצטרפה לסיפורים מסביב על המשפחה. לא יכול להיות שהיא לא הרגישה את זה באיזושהי דרך בתור נערה".

"לא מדברים על דברים כאלה"

כשדיברתי עם סבתא שלי על כמה היא עצמה ידעה ולמה לא דיברו בבית שלהם על מה שקרה בשואה, היא הסבירה שגם היא חונכה בתפיסה שיש דברים שפשוט לא מדברים עליהם: "לא שאלו אז את ההורים," היא הדגישה. "זה כן העסיק אותי באיזשהו שלב, מאוד, אבל גם אם זה היה בזמן שהייתי מסוגלת לשאול את ההורים שלי, לא העליתי על הדעת לשאול אותם. לא מדברים על דברים כאלה. היום את לא יכולה להבין את זה, היום הכל בחוץ".

פורטרט סבא, עמנואל עמנואל

בעקבות המחקר של אמא שלי, סבתא שלי התוודעה למשפט הפנים-קהילתי שנערך לאביה. "כשהתחילו לשלוח את כל היהודים השאירו שתי משפחות בשביל לגמור את ההתארגנות הזאת, ולמסור רשימות. על זה יש טענות, על מסירת השמות של הקהילה. אמנם היו שולחים את היהודים גם בלי זה, אבל הם כאילו שיתפו פעולה עם הגרמנים ברשימות האלה". סבתא שלי מספרת שהיא עצמה לא יודעת בדיוק מה היו ההאשמות נגד אביה, ולא שמעה על קיומן עד גיל מבוגר.

גם אם היה צדק בטענות, סבתא שלי חוזרת ואומרת שאין טעם להאשים את ההורים שלה, כי אף אחד לא ידע מה קורה: "ידעו שאנשים נשלחו למחנות עבודה, אבל לא ידעו שהם מחנות השמדה".

כששאלתי אותה אם התפקיד שמילא אביה לא מפריע לה, ענתה: "זה כן מפריע לי, אבל מה זה יעזור? בסוף לא האשימו אותו, השאירו אותו בוועד. תראי, אף אחד לא ידע מה עושים עם כל העסק הזה. אני לא יודעת אם היה אפשר להתנגד בכלל. זה לא משהו שאפשר לדון בו".

כששאלתי אותה מה היא חושבת על העיסוק הנרחב של אמא שלי בנושא, היא הפטירה "שיהיה לה לבריאות. אני לא מרגישה צורך לעסוק בזה". הסיפור שלה לא תפס בעיניה בכלל מקום: "אם מישהו היה במחנה, זה היה משהו נורא. אני לא הרגשתי שעברתי משהו. היום אני מסתכלת על זה קצת אחרת, אבל אז חשבתי שמה שיש לי לספר ביחס למישהו אחר זה כלום. אני מתביישת להגיד שהיה לי לא טוב, כי זה שום דבר ביחס למה שהם עברו. בגלל זה אני לא מספרת. לא בגלל שאני לא מכירה בזה".

שפרה עמנואל (דה האס) ואחותה מירט. בזמן המלחמה הן חילקו בעגלות לחם ליהודים שהתחבאו

לאמא שלי אין תשובה חד משמעית על השאלה האם העיסוק בנושא הצליח לשחרר אותה ממנו: "זה בא והולך. כל פעם אני אומרת די זהו, אני לא רוצה לעסוק בשואה יותר. ואז אני שוב מוצאת את עצמי מתעסקת בזה. נראה מה יהיה".

סבא וסבתא שלי חיים היום בירושלים, סבא יחגוג עוד חודש יום הולדת 89, סבתא תחגוג יום הולדת 81 ממש בעוד שבוע. סבא שלי אדם שמח. סבתא שלי לא מתלהבת לדבר על הנושאים האלה ומהפרסום שלהם. האינסטינקט שאומר ללחוץ עליהם לספר, לשתף, נעצר כשחושבים על זה שאולי אחת מהמתנות שניתנו להם הם השיכחה וההדחקה. מדי פעם יש הבלחות של סיפורים, אבל נראה לי נכון שנשאיר את הסיפורים למי שרצה ובחר לספר אותם.

הולנדיודנראטמחנות השמדהשואה