כוח רצון, דבקות במטרה ואמונה: סיפור חייה של לילי מאירסון

לילי מאירסון, סבתא שלי היקרה והאהובה, חגגה בתחילת החודש יום הולדת 91. אישה משכמה ומעלה המונעת בעיקר מכוח רצון ואמונה. בעוד גופה הולך ומאתגר אותה, הרי שדעתה צלולה, רוחה חיונית וזיכרונות חייה פועמים בה כאילו לא עברו 70 שנים מאז חייה השתנו מן הקצה אל הקצה. את סיפור חייה אני מכירה היטב. זה סיפור שגדלתי לתוכו ואימצתי כשלי, ואין זכות גדולה יותר מאשר לספר אותו בשמה. היום. דווקא היום.

לילי נולדה בלונדון ב-6 לאפריל 1927. בת שמינית מתוך 11 ילדים שגדלו במשפחה אוהבת וקרובה. את דב (בן ברנרד סידני) שוגרמן היא הכירה בסוף מלחמת העולם השנייה כשהייתה בת 19 וזו אהבה ממבט ראשון. הוא שירת אז בחיל האוויר הבריטי כטייס מוסקיטו. הם התחתנו וחיו בלונדון כשנתיים, במהלכן הצטרפו למפגשים שחיזקו את רוחם הציונית.

לילי ודב היום חתונתם

דב, ביחד עם לו, אחיה של סבתי, החליטו להצטרף למח"ל – מתנדבי חוץ לארץ. הם טענו שאם בשביל הצבא הבריטי, אז בטח ובטח בשביל הצבא בישראל. באותה תקופה היה מאוד קשה לקבל אישורי עלייה, אבל מכיוון שהיה צורך בכוח-אדם מיומן מחו"ל, תוך שבוע סידרו להם אישורים דרך הסוכנות היהודית והם עלו לארץ.

דב הגיע לארץ בתחילת יוני 1948 והוצב כנווט מטוס בופייטר בטייסת 103 שבבסיס רמת דוד. סבתא שלי, לילי, נשארה בלונדון והתעקשה להשיג אישורי עלייה כדי להצטרף אליו. כחודש לאחר מכן היא עשתה דרכה למרסיי שבצרפת, ואז עלתה על אנייה צפופה בשם 'פאן יורק' שהכילה מאות פליטי שואה. האנייה הגיעה לאזור נמל חיפה בבוקר שבת, יולי 1948, אך כיוון שלא יכולה הייתה להתקרב אל החוף, התבקשו אנשי האנייה לקפוץ לסירות קטנות שהובילו אותם אל אדמת ישראל. שם, התקבלו בהתרגשות על ידי עולים ותיקים יותר, כשבידם חלה ויין.

לילי ודב

בבוקר למחרת הועברה לילי במשאית למטה צבאי בתל-לוינסקי, שם היא התבקשה לחתום על מסמכים שיעזרו לה לחפש את קרוביה. היא הייתה להוטה ונלהבת לאתר את בעלה ואחיה, לכן מיהרה לחתום על מסמכים מבלי שידעה על מה בדיוק היא חותמת. במהרה היא גילתה שבחתימתה היא בעצם הסכימה להתגייס לצבא (באותם הימים הצבא נחשב נפרד מחיל האוויר).

ביום שאחרי, היא נלקחה למפקדה של חיל האוויר במלון הירקון בתל אביב וניסתה לשנות את חתימתה ולאתר את בעלה. לפתע נכנס למפקדה חייל שהיא לא הכירה. הוא דווקא זיהה אותה על סמך תמונות שהראה לו דב, משך אותה בידה, ורץ איתה אל מעבר לכביש לחייט שממול, שם באותה העת מדד דב זוג מכנסיים לקיצור המכפלת. הפגישה בין השניים הייתה מאוד מרגשת, ותוך זמן קצר סודר מעבר זריז של לילי לחיל האוויר. היא שובצה לשרת ב"מבצעים מודיעין" של טייסת 103 וגרה יחד עם דב בבסיס רמת דוד שבצפון. היו אלה ימים בהם הרוח נשבה לחימה ולחשה אהבה בו בזמן.

לילי ודב

ב-20 לאוקטובר 1948, בעיצומו של מבצע יואב לשחרור הנגב, התכנסה הממשלה כדי לדון באפשרות של הפסקת אש. במהלך ההתכנסות, בן-גוריון ציין את החשיבות של כיבוש מצודת עיראק-סווידאן (לימים מצודת יואב) ששימשה את הכוחות המצריים. בתום הישיבה הוחלט לבצע מהלך מבצעי נועז ולנסות בפעם השישית לכבוש את המצודה, הפעם באמצעות עזרתם של מטוסי הבופייטר שידעו לצלול נמוך. עוד באותו היום, בשעה 17:00 המריאו 2 מטוסי בופייטר מבסיס רמת-דוד. על אחד מהם היו הטייס ליאונרד פיצ'ט, הנווט דב שוגרמן, ובאופן לא רשמי גם איש הצוות, סטנלי אנדריוס.

בזמן ההפצצה, לילי שהתה בחדר המבצעים ועקבה אחרי דיווחים בזמן אמת על מה שקורה בשטח. היא הייתה זו שקיבלה את הידיעה כי אחד מהמטוסים נפגע והתרסק, וכשגילתה שהיה זה המטוס של דב, הלב שלה צנח והתרסק אף הוא.

דב שוגרמן

מסיורים שנעשו בהמשך סביב מקום ההתרסקות בחולות אשדוד, נמצאו שרידי המטוס ולידם גם שלד שזוהה כזה של הטייס, ליאונרד פיצ'ט, אבל לא התקבל שום מידע על מקום הימצאם של סטנלי ושל דב. לילי ביקשה לחזור לאנגליה ולהיות זאת שתבשר למשפחתו על דבר האסון. היא קיוותה בלבה שזה עוד לא הסוף ודב עוד ימצא, אך ככל שעבר הזמן, הסיכוי לכך הלך ופחת. כשהייתה באנגליה היא גילתה שהיא בהריון וביקשה לעשות הסכם עם אלוהים – אם לא דב, אז לפחות התינוק, התפללה, אולם למרבה הצער היא איבדה את התינוק בחודש השישי להריונה.

החזרה ארצה והבחירה בחיים

הרבה אחרי ש"מבצע יואב" הסתיים, הסיורים סביב מקום ההתרסקות של המטוס נמשכו, והחלו להישמע סיפורים שונים ומנוגדים. ערבים מקומיים תוחקרו וסיפרו ששניים מאנשי המטוס נפצעו ונלקחו בשבי, אחרים אמרו ששני האנשים הפצועים נהרגו בידי המצרים ונקברו אי שם בסביבה, אבל תשובה חד משמעית לא התקבלה. בשנת 1994, צצו מחדש שרידיו של מטוס הבופייטר בשדה פתוח סמוך לאשדוד, והועברו לתצוגה במוזיאון חיל האוויר בחצרים. גופותיהם של דב שוגרמן ושל סטנלי אנדרוס לא נמצאו מעולם, והסיפור נותר בגדר תעלומה עד היום.

לילי לצד גלעד לחללי חיל האוויר בהר הטייסים

בופייטר ד171 – שרידי המטוס

למרות הטרגדיות שחוותה, סבתא שלי החליטה לחזור לישראל להשלים את השירות הצבאי בחיל האוויר. לאחר מכן היא הצטרפה עם אחיותיה ואחיה אל קבוצת חלוצים שנרתמו להקים יחד את מושב הבונים, והחזיקה בלבה תקווה שדב עוד ישוב. באותם הימים, סבא שלי, דייב מאירסון עלה מדרום אפריקה כדי לעזור בבניית הארץ והתיישב גם הוא במושב הבונים. הוא התאהב בסבתא שלי מיד, אך היא התקשתה להיענות לחיזוריו כי האמינה בלבה שדב עוד ישוב. לימים רוחה התחזקה והיא הבינה שאם דב נהרג למען הארץ, מקומה לגור פה בישראל, לחיות את החיים במלואם ולהקים משפחה בעבורו.

לילי עם דור ההמשך – הנין הבכור על רקע תמונת הזיכרון של דב בבסיס רמת דוד

מאז ומעולם אני זוכרת את סבתא שלי מספרת לנו איזה מזל היה לה שבנישואים השניים שלה היא התחתנה עם בחור נפלא כמו סבא שלי שתמך בה ואימץ את הזיכרון של דב כחלק מהמורשת שלו. כמוה גם הוא הפך להיות "נושא המצבה" של מי שמקום קבורתו לא נודע. כמוה, גם הוא היה סקרן לאסוף פיסות מידע נוספות בדבר גורלו. במרוצת 70 השנים האחרונות סבתא שלי חיה את חייה כמי שחרטה על לבה להוקיר תודה על החיים שדב חלם עליהם פה בישראל.

זה אולי נשמע מוזר אבל דב שוגרמן ז"ל הונצח כחלק בלתי נפרד מהסיפור המשפחתי שלנו, כאילו אנחנו הצאצאים הישירים שלו. במידה רבה אנחנו מאמינים שהוא מחזיק בזכות הקיום שלנו. פעם בשנה, סביב יום הזיכרון, אנחנו מתכנסים בבסיס רמת-דוד וחולקים כבוד לסיפור האהבה, לחלום הציוני ולתעלומת ההתרסקות, מקווים בליבנו שעל אף שהסיפור הזה לא נחתם ב"הפי אנדינג" מהאגדות, הרי שיש בו כדי להמשיך ולחזק את רוחה של סבתא שלי להאמין כי נמשיך בדרכה, נוקיר ונזכור.

 

יום הזיכרוןישראלצה"לציונות