1998: השנה בה השתנתה הקהילה הגאה מן הקצה אל הקצה

שנת 1998. מבחינת האוכלוסייה הכללית במדינת ישראל, מדובר בשנה אזוטרית לחלוטין, אך עבור הקהילה הגאה מדובר בלא פחות מאשר שנה פורצת דרך עבור זכויות הפרט, הנראות, המודעות לקיומנו ולדרישותינו ובעיקר עבור ההתעוררות הקולקטיבית שלנו. לא עוד אינדיבידואלים שחולקים נטיות מיניות דומות ובעיקר שונות מהכלל, אלא קהילה מאוחדת שהפסיקה לבקש והחלה ללמוד לדרוש.

לצערנו רבים מאתנו חוטאים בשכחה. אנחנו חיים את הרגע הנוכחי, בין אם מדובר בבילויים ליליים ובין אם מדובר בזיכרון הקולקטיבי שלנו כקהילה שמחפשת להתאגד יחדיו. נכון, עצם היותנו הומואים, לסביות, טרנסים/ות וביסקסואלים/יות לא בהכרח דורש מאתנו לנהל אורח חיים דומה או להשתתף באירועים שמוגדרים כגאים. לא מעט מאתנו חיים את חיינו וחוזרים לקהילה במצעד הגאווה או כשיש ידיעה חדשותית על משחק ציני בזכויותינו למען גזירת קופון פוליטי ע״י הממשלה. בשל אותה שכחה החלטנו לחזור אחורה.

עשרים שנה עברו מאז אותה שנה, ולאור זכייתה של ישראל באירוויזיון 2018 והמחשבות על הקדמת מצעד הגאווה 2019 על-מנת שיעמוד בתיאום עם האירוויזיון שישראל מתעתדת לארח, החלטנו לחזור לשנה ההיא, שבה כל כך הרבה השתנה. השאלה שעמדה לנגד עינינו היא: מה היה שונה בה, בשנת 1998, שהיווה נקודת מפנה כל כך משמעותית עבורינו ועבור קודמינו? בשביל לנסות ולפצח את החידה הזו, נחזור למספר אירועים משמעותיים שהתרחשו בה ואירועים מכוננים בחיי הקהילה הצעירה שלנו שהובילו למפץ הגדול שהיא 1998.

תהליכים שמובילים לניצנים: ארון פוליטי, ארון משפטי וארון ציבורי

בשנת 1993 יזמה יעל דיין, אז חברת כנסת שלימים תקבל את אות יקירת הקהילה לשנת 2002 בשל מעשיה הרבים לקידום זכויות חברי הקהילה, את הכנס הראשון בכנסת שעסק בזכויות הומואים ולסביות (יש לזכור שבימים ההם עוד לא הייתה מודעות לנושא הטרנסג׳נדרי והביסקסואלי). ייתכן שדיין, כמו גם יתר חברי הכנסת והאורחים שהוזמנו לכנס, לא היו מודעים לכך שבמעשיהם והשתתפותם באירוע מסוג זה הם למעשה עושים היסטוריה. מעבר לכך שמדובר כאמור בכנס הפומבי הראשון שהנושא העיקרי שלו היה זכויות גאות, פרופ׳ עוזי דיין עלה על הדוכן וסיפר באומץ על ההתייחסות המפלה של צה"ל כלפיו כהומוסקסואל. בעקבות עדותו פורצת הדרך, הוקמה ועדה מיוחדת שמסקנותיה הובילו לתיקון רוב תקנות הצבא המפלות. כאמור, היסטוריה גדולה עושים בצעדים (שנדמים) קטנים.

באותה התקופה התקיים גם הדיון בבית המשפט העליון בתביעתו של יונתן דנילוביץ׳, אז עובד חברת אל-על, נגד החברה, בטענה לאפליית בן זוגו בזכאות לכרטיסי טיסה בשל נטייתם המינית. מאבק זה זכה לתהודה ציבורית נרחבת והיה למעשה הפעם הראשונה בה פסק העליון בנושא אפליה על רקע נטיה מינית.

עוד אירוע מכונן (מבלי שמארגניו ומשתתפיו ידעו שהוא כזה בזמן אמת) הוא אירוע הגאווה בגינת שינקין בשנת 1993. לפי אלון בילו, שהיה פעיל בחיי הקהילה החל משנת 96׳, מדובר היה באירוע דרמטי. "הייתי אז חייל", הוא מספר, "ולארוע היו השלכות דרמטיות על אנשים בגילי. השתתף בו החייל יוסי מקייטן ששירת בנח"ל ויצא פיזית מהארון המיתולוגי ההוא שהוצב באירוע. לאחר מכן בעקבות תמונתו שפורסמה בעיתון, הוא הועמד לדין, נשפט וסולק מהנח"ל. בדיעבד, באירוע ניתן לראות עד כמה בתולית הייתה הקהילה. הכל היה הרבה יותר ראשוני. זה היה אירוע אוונגרדי וכמעט אנטי ממסדי. עולם אחר".

גם אייל גרוס, פרופסור למשפטים באונ׳ תל אביב וממייסדי וממנהלי הפורום ללימודים להט"בים וקווירים באונ׳ תל אביב (שמארגן את כנס ׳סקס אחר׳), מחשיב את שנת 93׳ כשנה שבה השינויים החלו לקרות על פני השטח:

"שנת 93׳ הייתה שנת תחילת התאוצה", מסביר פרופ' גרוס, "בממשלה היו אנשים ליברליים כמו שולמית אלוני ויוסי ביילין. כמובן שהייתה גם יעל דיין בכנסת שהחליטה להקים תת-ועדה בנושא נטיה מינית. לאחר מכן היא קיימה את הכנס הגדול ב-93׳ בכנסת שם דיבר עוזי אבן וסיפר על ההפליה שחווה בצבא. כך, הנושא יצא מהארון הפוליטי. כמו כן היה את אירוע הגאווה בשנת 93׳ בגינת שינקין. ב94׳ בג"צ נתן את פסק הדין הראשון בנושא זכויות הקהילה וזה היה ממש פורץ דרך. זה היה אפילו דרמטי גם ברמה העולמית, בהקשר לזמנים ההם. זה החל להשליך על כל ההכרה בבני זוג מבחינת הזכויות הסוציאליות, זכויות במקום העבודה וכו׳. פסק הדין הזה התחיל את הכל מבחינה משפטית. כך הנושא יצא מהארון המשפטי. ב-98׳ היה את האירוויזיון וכך הנושא יצא מהארון הציבורי הכללי – ישר אל הרחוב. כל אלה פתחו חלון קטן שממנו השתקפה בבואת הקהילה כאנשים שחיים בתוך האוכלוסיה הכללית ומהווים חלק אינטגרלי ממנה, אך אינם שווים כאזרחים. אם עד האירועים המכוננים הללו היינו קבורים בתודעה הלאומית, הרי שלאחר מכן ׳דחפנו׳ את זעקותינו לפרצופה של המדינה. כל מה שהיה צריך זה לפתוח עיניים, אוזניים וראש".

נשות הקהילה עושות היא-סטוריה

לפני שנגיע לשמחת האירוויזיון, בשנת 98׳ קרה אירוע שאין להמעיט בחשיבותו נוסף עבור הקהילה. מיכל עדן, לסבית מוצהרת, נבחרה למועצת העיר תל אביב.

"מיכל עדן היא דמות מרכזית כיוון שהייתה הראשונה בתל אביב שנבחרה כלסבית נבחרת, על ה׳טיקט׳ הזה ממש", מסביר בילו, "היא הייתה פעילה מאד בולטת שפתחה דלתות לקהילה. הביוגרפיה שלה משקפת הישגים רבים: היא הגיעה לפסגה ממשפחה שנידתה איתה ואף יזמה את הרעיון להקמת ׳בית דרור׳, המרכז לנערים ונערות גאים וגאות במצוקה. בחירתה הייתה אירוע מאד חשוב עבורנו, צעירי הקהילה".

"שנת 98׳ הייתה השנה של המהפכה הוורודה", מספרת מיכל עדן, "בדיוק עשר שנים אחרי ביטול האיסור הפלילי על משכב זכר בכנסת ב- 1988 שיזמה ח״כ שולמית אלוני, הקהילה יצאה מהארון. למרות שבפועל היועץ המשפטי לממשלה לא אכף את האיסור הפלילי – עצם העלאת הנושא בציבור ושינוי החוק חיזקו מאד את הקהילה ועזרו לקדם את הניראות שלה בזירה הציבורית. להט״בים רבים יצאו מהארון והרגישו לגיטימציה לדרוש שוויון. בעשר השנים שעברו מאז ביטול החוק יצאו מהארון יותר ויותר חברי קהילה עד שב-98׳ נוצרה מסה קריטית של א.נשים שאיפשרה למהפך הורוד לקרות. זה קרה גם בתרבות וגם בפוליטיקה".

על בחירתה למועצת העיר תל אביב מספרת עדן כי גם מבחינתה המאורע הזה לא היה עוד מערכת בחירות רגילה: "ב -98׳ נבחרתי כנציגה ראשונה מחוץ לארון בפוליטיקה. הבחירה בי היתה בחירה של הקהילה. להט"בים מכל רחבי הארץ דרשו ניראות פוליטית גאה ומוצהרת ולכן רבים מהקהילה נרתמו לטובת המשימה, ביקשו להיות מעורבים והגיעו לתל אביב כדי לעזור. אנשים שכלל לא הכרתי ביקשו להתפקד למרצ על מנת לסייע בבחירתי. לסביות תרמו לי כסף באמצעות הדואר. הומואים מימין ומשמאל התפקדו למרצ. זה היה חלוצי ממש. הגענו למצב שהקמפיין לבחירתי הפך קמפיין קהילתי חוצה מפלגות ומרגש ביותר. היתה תחושה של הזדמנות היסטורית לפרוץ דרך ולהגיע אל מסדרונות השלטון- לא לדרוש זכויות אלא לקחת זכויות בעצמנו. וכך היה.

הלהט״בים כבשו את מרצ בתל אביב וביום 23.6.98 נבחרתי בפריימריז במקום השני ברשימה למועצת העיר, בהפרש של 12 קולות בלבד מראשות הרשימה. זה היה נצחון של הקהילה וידעתי שאני מייצגת קהל גדול. שהמושב שלי במועצת העיר הוא המושב של הקהילה ושאני שם בשם להט"בים רבים. לא היססתי להניף את הדגל שלנו במשך חמש שנים והצלחתי לרתום גם את רון חולדאי למשימה. מאוחר יותר חולדאי הודה שהוא שינה את גישתו. הוא ביקש להיפגש איתי עוד לפני תחילת הקדנציה כדי ללמוד על הקהילה. זו היתה קדנציה מרתקת שהצלחנו לשבור במהלכה הרבה תיקרות זכוכית. הפעילות הציבורית שלי התפרסמה בארץ ובעולם. הצלחתי לקדם ניראות להט״בית בתחום הרווחה התרבות והבריאות והשיא היה הקמת בית דרור. כמי שאיבדה את משפחתה בגלל הומופוביה זה היה לי חשוב במיוחד שתהיה מסגרת מחבקת לצעירים.ות".

מיכל עדן. צילום: אביבה עברון

עדן טוענת שהמהפכה הוורודה לא תמה, ובמידה מסויימת, גם אם היא שקטה, היא ממשיכה להסעיר את המים הפוליטיים, הציבוריים והחברתיים שבהם אנו שוחים: "מאז ועד היום המהפכה ממשיכה להתחולל כאשר היום יש לנו יותר ארגונים ונבחרי ציבור מצוינים שעוסקים במלאכה ויחד אנחנו דורשים לבטל את כל צורות ההומופוביה צעד צעד עד שהיא תמוגר. אנחנו עובדים בצורה יסודית גם במישור המשפטי כדי להגיע לשוויון ולחלוקה צודקת של המשאבים הציבוריים. כיום הקהילה חזקה ומאורגנת יותר וזה חשוב בעידן בו נחלשת מאוד הדמוקרטיה הישראלית שחשובה לנו מאוד כמגינה על זכויות המיעוט. נכונו לנו עוד מאבקים רבים ואני מאוד מאמינה בכוחם של הלהט״בים ושל ילדיהם להתייצב ולשמור על ההישגים שלנו אל מול הכוחות האנטי דמוקרטיים שמתחזקים במדינה".

עדן עשתה היסטוריה, אם כי לא רק במונחים של הקהילה הגאה ככלל, אלא גם כאישה, על כל המשתמע מכך. הקהילה הגאה מורכבת אמנם מהומואים, טרנסג׳נדרים/ות, ביסקסואלים/ות ולסביות, אך אין ספק שאם בחברה הכללית הנשים נמצאות בעמדה מוחלשת, הרי שגם בקהילה הגאה המצב איננו שונה. ענת ניר, פעילה פמינסטית להט"בית שתתמודד על מקום ברשימת מרצ לכנסת בבחירות הבאות, ואשר עוסקת בנראות נשית חזקה רוב חייה הבוגרים, טוענת כי למרות שמדובר בקהילה הגאה שנאבקה ונאבקת משך שנים על שוויון זכויות בציבור הכללי, ניתן לראות שיחסי הכוחות בחברה נשמרו גם כאשר מדובר בציבור הגאה אשר חרט על דגלו שוויון.

"אי-השוויון המגדרי קיבל ביטוי רב בשני העשורים האחרונים בהם המאבק שלנו לשוויון זכויות ולהכרה תפס תאוצה", מסבירה ניר, "המאבק הלהט"בי נוהל והיה ממוקד בעיקר בחברינו הגברים ולא נתן מספיק מקום וביטוי לנשים לט"ביות. אני גאה לומר שבמהלך הדרך נשים לא וויתרו על תפיסת עולמן: נשים עזבו את האגודה למען הלהט"ב לטובת הקמת קל"ף (קהילה לסבית פמיניסטית) וחזרו אל האגודה רק עשרים שנה לאחר מכן כשזו בחרה לשורותיה ועד מנהל בהרכב רוב של נשים, נשים הצליחו בקידום "נשים לשם שינוי" כנושא השנתי של מצעד הגאווה 2016, ובמהלך שני עשורים אלו נשים הקימו ברים ומקומות בילוי וקידמו אירועים, מסיבות ופסטיבלים ייחודיים לנשים ששמים דגש על אמנות, מוזיקה ויצירה של נשים וכיום קיימת בישראל אחת הסצינות הפורחות בעולם מבחינת אפשרויות בילוי לנשים. נשים התקדמו לעמדות מפתח בארגוני הקהילה הגאה וכיום ניתן לראות ייצוג מרשים שהיה כל כך חסר כמה שנים אחורה. הפמיניזם והסולידריות של נשים עבדו היטב וכעת מצבנו השתפר ויש לנו מקום בשולחן מקבלי ההחלטות בקהילה הגאה. זה מעמד שחשוב שנכיר בו וזה הישג שלנו. עשינו אותו ביחד – כל אחת סללה את הדרך לנוספות. הדבר הזה מייצר קרקע להמשך".

דיווה – כל העיר יוצאת מהארון

נחזור לדיווה. דנה אינטרנשיונל נכנסה לפנתיאון האירופי בהיותה זוכת אירוויזיון, אך בעיקר לפנתיאון הישראלי שלנו, בהיותה טרנסג'נדרית שלא התנצלה על זהותה, ומעבר לכך, שיתפה בכך את כולם וכולן. ואם היא מרימה ראש גאה, מדוע לא כולנו?

"המצעד ב98׳ הייתה נקודת המפתח הרצינית ביותר", נזכר בילו, "פעם ראשונה שהתקיים אירוע שלא נשארים במסגרתו בכיכר רבין או במקום מסוגר או ספציפי אחר כמו הוויגסטוק למשל, אלא מאורע שבו יצאו משתתפים רבים באקסטזה וחצו את רחובות תל אביב עד לגן העצמאות, שהיווה מקום מיתולוגי להומואים ישראלים".

לפי גרוס, "העובדה שדנה הייתה שם מבלי בושה ועם הבטחון שהביאה איתה (כמו, למשל, בשירה "מי שלא רוצה אותי שלא יבוא אלי") כמעט בין לילה שינתה את האווירה ברחובות והובילה לוויגסטוק (הישראלי) ואז למצעד רב המשתתפים הראשון".

גרוס מתאר שינוי חשיבתי ותפיסתי שהתרחש הן בקרב צעירי וותיקי הקהילה כקולקטיב והן בקרב הציבור הרחב, כמעט בבת אחת: "זה היה אמנם תהליך, אבל מזכרוני, תמיד היה נהוג לשאול אם מותר לצלם באירועים להטב"ים, אך כשדנה זכתה באותו לילה בכיכר רבין אף אחד לא ביקש אישור. פתאום היה רגע אחד של שמחה קולקטיבית. פתאום היה פרץ נראות של כל מה שייצגה דנה: אישה טרסנג'נדרית חזקה – מול כל העולם – ואומרת שזו מי שהיא – איך אפשר היה לבקש פתאום רשות לצלם דבר כזה גדול? שאלו את דנה בריאיון, מה יש לה להגיד לכל מי שטוענים שהיא לא מייצגת אותם. תשובתה הייתה, "אני מייצגת את כל מי שרוצה להיות מיוצג על-ידי". כלומר, היא הביאה את הקונספט של ייצוג לא עפ"י זהות אלא עפ"י תפיסה. לפני שזה קרה, לא הרגשנו שאפשר לדבר על דברים שקשורים בהומואים ליד כולם. משהו אחר כך השתנה. פתאום כולם הרגישו חופשי יותר לדבר על ׳הומואיות׳ בנוכחות אנשים אחרים. כל העיר יצאה מהארון".

אירוע מרכזי נוסף שלא ניתן שלא לציין אותו כאשר מתייחסים לשנת 98׳ כשנה חשובה בחיי הקהילה הוא הוויגסטוק. הוויגסטוק יובא מארה"ב כפסטיבל דראג שהחל בשנות ה-80 בניו-יורק. לישראל הוא הגיע בשנת 95׳, אך הוויגסטוק שהתקיים בשנת 98׳ הוא זה שרבים בתוך הקהילה זוכרים כאירוע הסטונוול הישראלי עקב עימות בין מלכות הדראג והציבור שהגיע לחגוג איתן לבין המשטרה.

העימות הזה היה לא פחות מאשר מכת זעזוע. גרוס מספר על האירוע ככזה שאמנם היה שלילי באותם רגעים, אך בהסתכלות לאחור, הוביל להתפתחות חיובית שאין להמעיט בערכה: "היתה אי הבנה עם העיריה בנוגע למועד סיום האירוע בגלל שהשבת נכנסת. יכול להיות שהיתה טעות טכנית אך זה לא משנה. האירוע היה בעיצומו והמשטרה רצתה לסגור אותו בגלל השבת. השוטרים השתמשו בכפפות גומי על מנת שלא להידבק חלילה באיידס ממלכות הדראג ויתר ההומואים ששהו במקום. בתגובה, מיכל עדן ואחרות אמרו שהן חוסמות את הכביש. זה היה כביכול על דבר קטן כמו אי הבנה על מועד סיום האירוע, אבל חשתי שלראשונה הומואים ולסביות הרגישו ממש בטוחים לחסום את הרחוב. זו הייתה הפעם הראשונה שאמרו בחדשות את המילים ׳טרנסג׳נדרים ומלכות דראג׳ כשדיווחו על האירוע. אמרנו לעצמנו שזה הסטונוול שלנו. כתבתי על כך בעיתון הקהילה "הזמן הוורוד". עדן מסכמת את המאורע במילים חזקות: "בפעם הראשונה מסה של להט"בים דרשו זכויות מול המצלמות! עד אז היינו מופיעים לרוב כבודדים ולא היתה מחאה להט״בית מאורגנת. (פרט להפגנת הנעימים והנעימות בכיכר מלכי ישראל ב 1979 שהיתה מחאה שקטה לעומת הויגסטוק של 1998).

עוד מוסיף גרוס, "הרגשנו שלאנשים יש אומץ וברור לי שזה קשור לזכיה של דנה באירוויזיון והחגיגות הפומביות בכיכר רבין. מאוחר יותר, הייתי בפגישה באגודה לקראת מצעד הגאווה. ברור שאחרי שני האירועים הרגשנו הרבה יותר אומץ לעשות מצעד המוני. אני זוכר את הרגעים הללו ואת התקופה הזו כי זה היה מאד אינטנסיבי. אלו היו נקודות דרמטיות בתהליך שהאיצו דברים למרות שהיו במקביל תהליכים של שנים רבות. אני חושב שיש לומר כל הכבוד לדנה שנתנה נראות ולגיטימיות לא רק לקהילה אלא גם לטרנסג׳נדריות".

רן לוצקי, קמפיינר פוליטי, נזכר גם הוא בלילה הזה שהשפיע לא רק עליו אלא על אלפים אחרים, ואיך לילה אחד בכוחו להניע מאבק שלם: "אלפי הא.נשים שהיו בארוע יצאו לצומת ארולוזרוב-הירקון, ויחד חסמנו למשך שעות את התנועה. אני עוד זוכר את עו"ד מיכל עדן עומדת על מכונית ומרימה את המחאה, את דגלי הגאווה שהונפו לראשונה בלב העיר במחאה, את הדראגיסטיות, את ההומואים, הלסביות, וגם את השוטרים והשוטרות שהגיעו לפזר את ההפגנה עם כפפות לטקס, כדי ׳לא לחטוף מחלות או איידס או אלהים יודע מה מההומואים׳. אני זוכר גם שפתאום כל האנרגיה הזאת התפוצצה והפכה להיות המצעד הראשון – לאורך ארלוזרוב ועד לעירייה. בשלב הזה המשטרה כבר איפשרה לנו לצעוד. את המצעד הובילו הטרנסיות, בשיא הכוח ובאמונה שלמה. כשהגענו לרחבת עיריית תל אביב, נרגשים ונרגשות מהעוצמה, העצמאות וההעצמה – מישהו הניף את דגל הגאווה על אחד התרנים בכיכר רבין. באותו הרגע השתנתה קהילת הלהט״ב בישראל. באותו הרגע השתנתה העיר תל אביב. באותו הרגע השתניתי אני, חייל מחיפה, שראה כיצד זעם ועלון משנים צורה והופכים לכוח ואיך אנשים לוקחים אחריות והופכים לקהילה; ובעיקר, איך אפשר לנצח את החשיכה כשבפעולה פשוטה – פשוט מדליקים את האור".

אירוויזיון 2019 – אירוע סמלי שתפקידו להעיר אותנו מהתרדמת

כאמור, בשנת 1998 הפך מצעד הגאווה לאירוע רב משתתפים שאיננו תחום במקום אחד, אלא נחגג בכל רחבי העיר. הנראות של הקהילה פרצה גבולות פיזיים כמו גם מחשבתיים, ובעקבות כל האירועים שצויינו הצורך להראות, להיראות ולדרוש הפך נוכח. לשכחה יש כוח לגרום לנו לחשוב שאנו חיים אך ורק בתחומי הכאן והעכשיו. אך לקיום שלנו יש בסיס שעל מזבח יציבותו רבים סיכנו את מעמדם הציבורי, החברתי והמשפחתי ולעתים אף את חייהם. המילה גאווה לא נוצרה יש מאין אלא קדמו לה השפלה, אדישות כלל ציבורית והתעלמות פוליטית. כשאנו נזכרים באירועים גדולים שעיצבו את חיינו כקהילה הגאה בישראל, שאלה מרכזית שעלינו לשאול היא: מה חיפשו קודמינו אז ומה אנו מחפשים היום? אי אפשר להכחיש שחברי וחברות הקהילה עומדים בצמתים מרכזיים בחיי הציבור, הכלכלה, החברה והפוליטיקה במדינה.

סוגיה נוספת היא שאלת המאבק הלהט"בי כיום – פניו לאן ומי יהיה שותף לו? האם הקהילה היא אחת ובעלת חזית מאוחדת או שמא, אסופת ציבורים שיש ביניהם לעתים קשר?

"זוהי שאלת מפתח ביכולת שלנו להציב מטרות להמשך", מסכמת ניר, "אני מאמינה שתהליך ההפרדות שחווינו בתחילת שנות האלפיים וההתאחדות של קהילות הלהט"ב שאנחנו עדות לו בשנים האחרונות נמצא ברגע שיא שבו היעד הבא הוא להצליח להתאחד באופן אותנטי. עלינו להפסיק לצעוד בנתיבי משנה עקלקלים לכיוון השוויון שלנו, להסתפק בהישגים בינוניים, להתנחם ביחס של החברה האזרחית אלינו או להתחנן לנבחרי הציבור. כעת עלינו להיות פוליטיות, לשים ידיים על ההגה ולקחת חלק בניווט של המדינה הזו למקום טוב יותר. הקהילה הגאה אינה רק אוסף של זהויות אלא קהילה של ערכים שתפקידה להביא אור גדול לחברה והגיע הרגע שבו הבשלנו ויש לנו את היכולת להוכיח את עצמינו. הרשויות המקומיות ובית המחוקקים הן הזירות שאליהן אנחנו צריכות להגיע על מנת לממש את השינוי שאנחנו רוצות לראות כאן".

אם בעבר חיפשנו נראות, מודעות לקיומנו ודרישה התחלתית לקבלת יותר זכויות בדומה לחברינו הסטרייטים, הרי שהיום אנו לא מסתפקים בכך. הנראות קיימת, המודעות ישנה. הזכויות, גם אם עברנו כברת דרך משמעותית, עדיין לא ניתנות לנו באופן מלא ואף רחוק מכך. בשנת 98׳ דנה אינטרנשונל זכתה באירוויזיון והביאה עמה, מעבר לזכיה היסטורית, משב רוח גבי לקהילה שהרימה ראשה, הרבה בזכותה. 20 שנה לאחר מכן וישראל זכתה שוב: אין אירוע סמלי יותר מכך עבורנו שייתכן ותפקידו בהיסטוריה הפרטית והקהילתית שלנו הוא להעיר אותנו מהתרדמת ולהוציא אותנו לרחובות, גם אם באופן מטאפורי. מה נדרוש? לא יותר ולא פחות ממה שמקבלים היתר.

צאו למצעדים ברחבי הארץ. צעדו בגאווה. אך חשוב מכך – אל תשכחו שמעבר למסיבה גדולה והשמחה ביותר במזרח-התיכון כיום, מדובר בצעדה שבבסיסה מטרה אחת: להניע אותנו לעבר זכויותינו.

 

 

פורסם לראשונה באתר WDG של הקהילה הגאה

 

גאווהדנה אינטרנשיונלהקהילה הלהט"ביתחודש הגאווה