מפחיד לחיות במדינה שראש הממשלה שלה פחדן

”צבע אדום, צבע אדום”, האזעקה פלחה את שקט הלילה ואני מבינה שעשיתי טעות. הבאתי את הילדים דרומה לבקר את סבא וסבתא בשבת שחשבתי שלא יקרה בה כלום. ובכן, טעיתי.

אני מרימה את בן הכמעט תשע שלי ומעבירה אותו לממ"ד. נדמה לי שכבר שמעתי את הנפילה אבל בידיים רועדות של מי שלא עשתה את זה הרבה זמן אני מרימה אותו בכל אופן. בבוקר אחי ינזוף בי שבני תשע לא מרימים אלא תומכים בזרועות אבל באותו הרגע זה נראה לי הדבר הנכון. אני משכיבה אותו לצד אחיותיו שלא מתעוררות.  לכמה דקות השקט נמשך, ולרגע נדמה לי שרק חלמתי. שזה רק היה חלום ואני טרחתי להעביר אותו. זה לא. תוך כחצי שעה, השעה 02:20, והאזעקה מתחדשת "צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום, צבע אדום”… ארבע אזעקות ברצף, כל אחת מגיעה בכפולות של שתיים. אני יושבת על השטיח באמצע הממ"ד, מסביב יקיריי ותוהה מה עכשיו. בניסיון של שפיות אני חוזרת לישון מחוץ לממ"ד. הבן שלי, תל אביבי, לא מבין את הפואנטה ומתגנב חזרה החוצה לישון במיטה הגדולה. אחרי כמה דקות אני מבינה שזה לא בטוח ומרימה אותו שוב לממ"ד.  גם אני נשארת שם. 03:20 שוב שתי אזעקות, אחת נוספת תגיע ב 06:10. בבוקר האחיין שלי ישאל אם הילדים, בני גילו, לא פחדו. אתם מבינים? זה לא החיים שלנו, זה החיים של מי שגר בעוטף עזה ואנחנו "זכינו" לחוות אותם ליממה אחת.

שלושה חודשים שככה נראים החיים שלהם, שריפות שצובעות שחור את השמורות, השדות והנשמה, שלושה חודשים שמדי פעם מתחילה מתקפת רקטות ואז רגיעה, שלושה חודשים שלכל אחד יש בראש מה הוא אורז ולאן נוסעים אם מתחיל הסבב, שלושה חודשים ומי לא בא לבקר? נכון, ראש הממשלה.

הוא עסוק, אתם מבינים? צריך לבקר את פוטין ולראות חצי גמר מונדיאל, צריך לדאוג לחוק הלאום, וצריך לדאוג לפעילי הליכוד. הוא היה אצל ראש עיריית עכו, איש ליכוד, גם אצל ראש רשימת הליכוד למועצת העיר רעננה הוא מצא זמן, ואפילו לבאר שבע הוא הגיע לביתו של יו"ר סניף הליכוד בעיר אבל בדרך הוא שכח לעצור בעוטף עזה. לא בטוח שראשי הרשויות ראו אפילו את העשן של מכוניתו חולפת באזור, אפשר להניח שטס לשם בהליקופטר ובערב כדי שלא ייאלץ להתבונן או "טס" על כביש שש העיקר לא להתקרב לכביש 232, העיקר לא להריח את ריח השריפות או לראות את השחור במו עיניו.

ובכן, צריך להגיד את זה בפה מלא: הוא מ-פ-ח-ד.

נתניהו מפחד להסתכל בעיניים לתושבי עוטף עזה שסופגים את האש,

נתניהו מפחד להגיד אני בשלטון כבר תשע שנים ולא חשבתי על פתרון,

נתניהו מפחד להגיד טעיתי כשלא טיפלתי בטרור העפיפונים מיד ולא אחרי שנשרף שטח בגודל של עיר בישראל.

הוא מפחד להגיד טעיתי כשלא הלכתי על הסדרה או פתרון מדיני או מהלך כלשהו.

הוא מפחד כי האופציה השנייה מפחידה אותי יותר – האופציה שלא אכפת לו.

שלא אכפת לו מתושבי עוטף עזה כי הוא חושב שהם לא בחרו בו (אגב זה לא מדוייק אבל היי עובדות זה לגמרי מותרות)

שלא אכפת לו כי ממלכתיות זה כבר לא משהו שהוא מחוייב לו.

שלא אכפת לו כי הבית שלו לא נשרף, וגם לא שדירת העצים ליד שבה אפשר לטייל או לרוץ.

שלא אכפת לו כי יש הרבה אנשים לרצות לפניהם.

שלא אכפת לו – עברו רק שלושה חודשים מה הם מתלוננים האנשים האלה?

בשלושת החודשים האלה הגיעו מבקרים. לא רבים אבל הגיעו – השר נפתלי בנט אפילו ישן לילה בכפר עזה, גם כחלון היה, אבל רוח המפקד? לא צריך לבוא, לא חייבים לבקר.

האזעקות לא מפסיקות לפלח את שמי עוטף עזה היום, אבל היום שבת – יודעים התושבים שבשבת ראש הממשלה גם לא יתייחס אליהם. חסר לו שמי מהחרדים יפתח עליו עין אז הוא לא מדבר, לא מצייץ, לא מנסה להרגיע. כמו שלא היה לו שום דבר להגיד לתושבים בשלושת החודשים האלה, גם היום אין לו. בצאת שבת אולי יימצא כמה מילים. אולי ישקול ללבוש את מעיל הבטלדרס ולרדת דרומה. אולי זה יקרה רק כשהסבב יתחיל.

לא שבסבב יש תכלית או מזור לתושבי העוטף, גם הוא מיועד לא עבורם אלא עבור הבייס הפוליטי שלו. שהם ייראו שהוא "מראה להם".

מנהיגות זה להיות שם עבור התושבים גם כשאין לך תשובות. לחזק את ידיהם על עמידתם האיתנה. תאמין לי, לפעמים זה כל מה שאנשים צריכים, משב רוח של תמיכה כדי שיידעו שהם לא לבד, שזה לא מאבק רק שלהם, שדואגים להם.

אבל נתניהו מפחד להסתכל לתושבי עוטף עזה בעיניים. מפחיד לחיות במדינה שבה ראש הממשלה פחדן.

בנימין נתניהוהסלמה בדרוםעוטף עזה