צבא ההגנה לישראל מעולם לא היה שוביניסטי יותר

פרק הבכורה של' אריות הירדן', סדרת הדוקו-ריאליטי החדשה  של 'כאן 11',  זרק אותי עשר שנים אחורה לאותו יום מטורף בו עליתי על מדים, זאת שידעה כל חייה רק בגדי גוף ונעלי בלט החליפה אותן ברגע במדי דקרון ונעליים גבוהות.

לאורך כל מסלול ההכשרה ליווה אותי קולו של אבי המופתע שלא האמין בכיוון שבחרתי, ובכל רגע שעמדתי להישבר מלמלתי לעצמי את דבריו: "מה לוחמת?! רק פירואט את יודעת, איך תצליחי לרוץ?". הרגשתי שאני חייבת להוכיח לו שהוא לא מכיר את הבת שלו, ולא כי הוא לא אבא טוב, אלא כי ידעתי שאני מסוגלת להיות לוחמת ולא רציתי שאיש יוריד מערכי, ומאז שהוכחתי לו ששוביניזם לא בבית ספרינו- אני במרדף להוכיח שגם נשים יכולות לעשות הכל לכל הסובבים שלי.

כששמעתי על הסדרה החדשה של 'כאן' חיכיתי לצפות בה. בגלל העבר הצבאי שלי קיוויתי להזדהות ולהתרפק בנוסטלגיה מול המסך על חוויות כאלו ואחרות, אבל לצערי אלו לא הרגשות שהסדרה עוררה בי אלא בדיוק להיפך. הצפייה ב"אריות הירדן" גרמה לי לנוע באי נוחות על הספה. בכל פעם שהראו על המסך את הייצוג הנשי יצאה ממני מין אנחת רווחה אך בכל פעם שאחד הבנים רואיין רציתי לצחוק מרוב שהיה לי עצוב. מי שרגישה לשוביניזם ונושמת את הפמיניזם תרצה לכבות את הטלוויזיה לעיתים בעת הצפייה בתוכנית.

בפרק הראשון אנחנו נחשפים לחייהם של מלש"בים בני 18 שהופכים אט אט לחיילים, כולם ישראלים שחונכו בישראל אך לא כולם שייכים לאותו מגדר. התוכנית מציגה את ההבדלים בין שני המינים על רקע הגיוס לצה"ל ומבליטה את הקושי של הגברים לקבל את העובדה שיש נשים לוחמות. הדברים שהשמיעו החיילים, בהם משפטים כמו "בנות צריכות לעשות שופינג", הצליחו להרתיח אותי עד כדי שלרגע הייתי חייבת לפתוח את לוח השנה כדי לוודא שאני באמת ב-2018 ולא קפצתי 50 שנה אחורה.

מעבר לקושי הבסיסי שעוברת כל מתגייסת עם שינוי הסטטוס מאזרחית לחיילת, משתתפות התוכנית צריכות להתמודד גם עם הקושי להפוך ללוחמות. בלי לזלזל בכל תפקיד אחר, להיות לוחמת משמע להתמודד עם שרשרת החיול בשתי זירות שונות, האחת היא המערכת הצבאית הרגילה והמסועפת של צה"ל והשנייה היא עיניהם הבוחנות של הבנים איתם הן משרתות 24/7.

כשילד בן 18 חושב שלנשים אין מקום בתחום הלוחמה כי הן בכייניות, אני מתבכיינת על זה שנותנים לו במה בתוכנית מרכזית. עשר שנים אחרי השירות בצה"ל ואני עדיין מוצאת את עצמי נלחמת על מקומי כאישה שמסוגלת ללא פחות מאותו ילד. כזו שצריכה לפעמים להיות טובה עוד יותר מגבר כדי לקבל מילה של כבוד ושל הערכה, וחלילה לא שיגידו שהייתי טובה יותר מגבר אחר, אלא רק שהייתי בסדר.

דיכוי המין הנשי בא לידי ביטוי גם מחוץ לכותלי צה"ל, הבנות מהתוכנית אתמול יבינו את זה בהמשך חייהן. איך אפשר לחנך את הדור הצעיר לקבל את שני המינים כשווים כאשר קולות חשוכים של רבנים שולחים את הנשים לשרת את בעליהן, להקים משפחה פטריאכלית אשר לא מכירה במשפחות חד מיניות בשם קדושת התורה, ובעיקר להיות אישה טובה ולשתוק? אפילו בממשלת ישראל פוחדים לתת במה לנשים כי מתעסקים במה ילבשו, יגידו וידברו.

יש תכונה אחת משותפת לכל מי שמתגייסת ללוחמה: בין אם הן יודעות או בין אם לא, את כל חייהן אותן נשים מצוות לעצמן ש"אין דבר העומד בפני הרצון". אם הן לא יודעות את זה טרם הגיוס, זה יפקוד אותן באחד מיני הרגעים בזמן השירות, עם זה בזמן ריצה או תרגיל קשה בעמידה מול הקיר – כשלוחמת יודעת שהיא צריכה לעבור בתוכו, דרכו, מעליו מצדדיו, גם אם היא תצטרך לשבור את הקיר לרסיסים היא תעשה את זה, וכל זה כדי להוכיח לעצמה ולסובבים אותה שהיא אחת מאלו שלא מתעסקים איתן. לא כי היא בהכרח גסה, גברית, או אלימה חלילה, אלא כי היא מסוג הבנות שכל מכשול שהיא נתקלת בו הופך לזרע שיגדל לעץ גדול וחזק שרק ייפה את דרך חייה, כי זו היא נפש לוחמת.

עשר שנים אחרי וגם היום אני לוחמת. עדיין נלחמת בכל הגינונים השוביניסטיים שמדירים את הנשים מהעולם ששייך רק לגברים, אני נלחמת על העובדה שגם לי יש בו מקום – יש לי מקום להיות פיזית טובה יותר מגבר, יש לי מקום להיות מצליחה יותר מגבר, ויש לי מקום להיות קרייריסטית יותר ואפילו זו שמפרנסת.

להיות לוחמת זה לא ה"וואסח" של להחזיק נשק, זה הצורך להיות שונה, כי לוחמות הן שונות. את השירות הצבאי התחלתי כמי שרק רצתה שירות משמעותי, אבל סיימתי אותו כמי שמעולם לא הייתי. הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת ויכולה לכל דבר, לכל מכשול ולכל נפילה, בנויה ומוכנה לכל הרפתקה בחיי. ועם כל זה על כתפיי, אני אמשיך להילחם למען הערכה ושוויון אמיתיים במדינה, כי אני בריצה הזו לא מתעייפת, לא מסתכלת לאחור, ולא סופרת את הצעדים לקו הסיום.

גיוס נשים לצה"לטלוויזיהצה"לשוביניזם