פרס אומץ ל-141 קורבנותיו של לארי נסאר: בישראל זה לא היה קורה

ביום רביעי האחרון נערך טקס הפרסים האמריקאי של ESPN – טקס הוקרה בו מידי שנה עולים לבמה אחד אחרי השני סלבריטאי ספורט מלאים בעצמם, וזוכים בפרסים לתשואות הקהל. השנה היה בטקס אירוע אחד בולט, כן וכואב, שהצליח לגעת בכל הצופים באולם ובעולם. ברגע אחד במהלך הטקס עלו לבמה 141 נשים וקיבלו את פרס האומץ על שם ארתור אש. אותן נשים לא קיבלו את הפרס על הישג ספורטיבי כזה או אחר אלא בגלל מלחמה עיקשת שהיה עליהן לנהל לאורך שנים, מלחמה במוסד גברי שהתעלם מהזעקות שלהן. מלחמה שבוודאי חלק מהמעורבים בה עדיין ישבו באולם וברוב צביעותם היו מאלו שהריעו ומחאו להן כפיים. 141 הנשים האלה הן קורבנותיו של לארי נסאר, רופא נבחרת ההתעמלות של ארה"ב.

לארי נסאר, בעברו רופא נבחרת ההתעמלות של ארצות הברית, ביצע לאורך שני עשורים שורה של פגיעות מיניות בילדות ונערות, בזמן שלכאורה טיפל בהן. לאורך השנים ניסו כמה מאותן ילדות, כעת נשים, לזעוק ולהתלונן, אבל בזו אחר זו הושתקו, או שנאמר להן שלא הבינו את הסיטואציה. רק לאחרונה, בזכות תלונה שהפכה לכדור שלג וחשפה את הכמות העצומה של נשים בהן פגע הרופא המתעלל, נחשפה הפרשה ונסאר הורשע וקיבל עונש מאסר של עד 175 שנים. מאות הילדות שבגרו והפכו לנשים קיבלו הכרה בפגיעה שנעשתה להן ויכלו לנשום לרווחה (עד כמה שניתן בסיטואציה כזאת). כל זה רק בגלל שאת היקף העדויות כבר לא ניתן היה יותר להסתיר ולטייח.

המתעמלת שרה קליין, שפתחה את נאומן המשותף של הנשים, הישירה מבט למצלמה ולא פחדה להגיד את האמת אותה כולם העדיפו להדחיק: "במשך 30 שנה העדיפו כסף ומדליות על פני בטיחותן של ילדות. אנחנו נמצאות כאן ביחד כדי ליצור תמונה שכל העולם יראה. זה לא קל לדבר על זה, אנחנו נשפטות וזה כואב ומתיש אבל הגיע הזמן. כניצולה, אני כאן כדי לומר – אם קורבן אחד של ניצול מיני ירגיש פחות לבד הערב אז לסבל שלנו היה משמעות".

בעבר, אם פרשה כזו הייתה נחשפת בארה"ב היא אומנם הייתה זוכה לסיקור נרחב אבל אותן נשים לא היו מקבלות פרס על במה כזו, באירוע כזה ובוודאי שלא היו נותנים להן להשמיע את קולן, אבל היום אמריקה של עידן Me too היא שונה, הכל שם בחוץ והסובלנות כלפי גברים מטרידים נגמרה. תם העידן שראשי חברות ענק יכולים לטאטא סיפורים מהסוג הזה מתחת לשטיח, מעדיפים שנשים יסבלו בשקט כדי שהכסף ימשיך לזרום. היום נשים מותחות קו אדום ואומרות עד פה. כל זה התאפשר בזכות האווירה הציבורית, האנשים והנשים הקטנים/נות שאיבדו את הסבלנות שלהם כלפי גברים מטרידים והפכו לרוב. בזכות אותם אנשים האקלים בארה"ב השתנה והטרדות מיניות הן כבר לא דבר שבשגרה.

אצלנו בישראל המצב שונה לחלוטין ולמרות המודעות הגוברת להטרדות מיניות מהפכת Me too מדשדשת. בכל פעם שמתלוננת נוספת מצליחה למצוא בעצמה את הכוחות להתלונן, הרשתות החברתיות מתמלאות במניפסטים נגד אותן נשים, נגד התזמון של התלונה, נגד הבחירה להתלונן ונגד מה שאותה מתלוננת לבשה/אמרה/עשתה.

במקום לתמוך, במקום לרדת לשורש הבעיה, במקום להודות שיש פה בעיה, במקום להבין שזו מורסה שצריך לנקות ודחוף – הרבה גברים מעדיפים לכסות את העיניים או להפוך את עצמם לקורבנות "שלא יכולים להתחיל עם נשים כדי שלא ייתבעו על הטרדה מינית". ובמקום לחבק את אחיותיהן, נשים לא מעטות כועסות על אלו שמעזות להתלונן ושופטות אותן על ההתנהלות שלהן בסיטואציות כאלו ואחרות. בישראל של שנת 2018 רבים עדיין לא מבינים שלהטריד מינית זו לא התנהגות מקובלת, ולא בכל סיטואציה אפשר "לתת סטירה ולגמור עם זה". יש עדיין כאלו שמקלים בפחד של נשים אל מול התוקף שלהם. אל מול בוס חזק, אל מול איש מקצוע בדרג בכיר, אל מול רופא. ועם אווירה כזאת, היום בו מישהי בישראל תקבל פרס אומץ על כך שהעזה לעמוד מול התוקף שלה הוא רחוק מאוד. ברור לי שכרגע באווירת ה- "תשתקי, מה את עושה עניין", בנות שהוטרדו לא יעמדו על במה ולא יזכו לתשואות על אומץ ליבן אבל גם המינימום, לספר מה קרה להן בלי שהן יצטרכו לעבור השפלות וגינויים, לא מתקיים.

המתעמלת אלי רייזמן. צילום מסך

"כל מה שהיינו צריכות זה מבוגר אחד שתהיה לו את היושרה לעמוד בינינו לבין נסאר. רק אדם אחד היה צריך להקשיב, להאמין ולפעול והנשים שעומדות לפניכם על הבמה לא היו פוגשות אותו", אמרה בעת שקיבלה את הפרס, המתעמלת האולימפית אלי רייזמן, הראשונה שהתלוננה על הרופא המטריד. וזה באמת כל מה שצריך, להאמין להן, ולפעול.

 

#MeTooארה"בהטרדה מיניתלארי נאסרספורט