למה אוטיסטים צריכים פסטיבל תיאטרון?

כבר כמה זמן שאני מתמודדת עם השאלה "למה אוטיסטים צריכים פסטיבל תיאטרון?". למה באמת ״הם״ צריכים פסטיבל ״משלהם״? שיבואו כמו כולם להצגות, מה הבעיה? מה, נעשה לכל אחד עכשיו פסטיבל משלו? בעולם אידיאלי התשובה היתה כן – כי למה לא? אבל אם נחזור רגע לעולם וליומיום שלנו, אלה הן רק חלק מהשאלות ומהתגובות שיצא לנו להיתקל בהן במסע המשוגע והמפרך הזה שאנחנו עושות. תגובות, שלשמחתי הגדולה, הן מזעריות לעומת התגובות המרגשות, המפרגנות, הנדהמות והחמות שאותן אנחנו מקבלות מרוב מי ששומע על המיזם הזה.

אז מה זה בעצם ״פסטיבל תיאטרון להצגות רגישות לילדים על הספקטרום ומשפחותיהם״ והאם יש לנו את זה ביותר ארוך? ילדים על הספקטרום לוקים ברגישות יתר לדברים שונים כמו מצבים יומיומיים, צלילים, אינטרקציות חברתיות וכדומה. בשל כך, פעולה שנחשבת פשוטה בעבור רובינו, כמו ללכת להצגת תיאטרון, מופע מחול או כל אירוע תרבותי אחר, גובה מהם וממשפחותיהם לעתים מחיר לא קטן ולכן, רובם, פשוט מעדיפים לוותר על הזכות הזאת מראש. אני בכוונה כותבת שזו זכות מכיוון שתרבות, בעיניי, על כל צורותיה הרבות והנפלאות, היא זכות ענקית ואין נפש חיה בכל העולם הזה שלא תוכל להתחבר לסוג מסוים של פעילות תרבותית.

רכבת המתנות של סבא וסבתא. צילום: דור קדמי

מה שרוב האנשים לא יודעים, הוא שאותם ילדים על הספקטרום (ושאר שונויות קוגנטיביות), מודרים בעל כורחם ממופעי תרבות, ולא יכולים למשל, ללכת להצגת ילדים בשבת בבוקר. בשבילם מדובר בהתמודדות עם כמות גדולה של אנשים, רעש, סצינות שעלולות להעלות בהם חרדות שונות (בעוד שלילדים "מן המניין" הן חולפות לגמרי מהרדאר) ועוד הרבה פרטים קטנים שקצרה הכתבה מלהכיל.

חיי סובבים סביב תיאטרון ועשיה הקשורה בו מאז שאני זוכרת את עצמי. אהבתי הגדולה יותר מתמקדת בתיאטרון ילדים ובחמש השנים האחרונות זכיתי להתעסק בזה וללמוד הרבה בנושא. לפני קרוב לשנה, החלטתי להתמקד ולצאת לדרך חדשה, בעיקר כדי לעבוד על יצירה משלי. וכנראה זה נכון כשאומרים שאם סוגרים דלת אחת נפתחת דלת אחר, כי הדלת שנפתחה בפניי היא ההזדמנות להיות שותפה להקמה של פסטיבל תיאטרון ילדים שעוד לא היה בארץ, ולא סתם לא היה – הוא אחד הבודדים והחדשניים בעולם כולו.

לפני כמה חודשים שותפתי האהובה למסע, אור אלתרמן ברנע, התקשרה ואמרה "יאללה מספיק לחלום, בואי נגשים. את בעניין?". ברור שהייתי בעניין. עד אז אור עסקה בפעילות חברתית ובניהול קהילות ברשתות החברתיות (בעיקר את ״מאמאזון״, אותה הקימה במו מקלדתה) ומאז אובחן בנה באוטיזם, מקדישה יחד עם בעלה את כל מרצה בהסברה, אקטיביזם ובכל מה שקשור ללשנות את העולם ולהפוך אותו לטוב יותר עבור ילדים המאובחנים על הרצף. החברות שלנו הביאה גם שיתוף פעולה מקצועי איתו יצאנו למסע של החיים שלנו, וכזכור, אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים.

ואז התחיל המסע שבמרכזו עמד פרוייקט הדסטראט גדול ונסיעה לניו יורק ללמוד בצורה מקצועית איך ומה ולמה בדיוק צריך פסטיבל כזה. בעקבות המסע הזה העיניים נפקחו, יותר נכון – התרחבו האישונים עד כאב, ונהרות של מידע חדש זרמו לי למוח ויחד איתו זרמו חששות של "איך אני אזכור את זה? רגע, איך אני איישם את כל זה?", אבל השטף היה כל כך חזק שלא נותר לי אלא לשחות איתו ופתאום הבנתי שאני  שחיינית לא גרועה בכלל ובכל מקרה, אני מוקפת גלגלי הצלה ואור אחד גדול.

שרון גבריאלוב (מימין) ואור אלתרמן. צילום: אורית פניני

בפסטיבל יעלו שתי הצגות ילדים "רכבת המתנות של סבא וסבתא" של תיאטרון הקרון ו"אפצ'י" של לושה גבריאלוב (בן זוגי), המופע המוזיקלי "פלא" של עלמה זהר, מופע המחול YouMake ReMake של רננה רז, שעת סיפור דיגיטלית יוצאת דופן וסיור מיוחד במינו. מעבר להפקות עצמן, ברחבי המוזיאון ובאולמות יהיה צוות מתנדבים שילווה את המשפחות והילדים ויהיה זמין לעזרה מכל סוג, גם במהלך המופע. כל ההצגות והמופעים הותאמו בצורה הכי מדוייקת שאפשר בשבילם וכל החלל והאיזור סביבו, מותאם כך שהם ומשפחותיהם יוכלו להרגיש בנוח, בלי לחשוש, בלי לקבל מבטים.

עוד משהו שחשוב לציין הוא שהעמותה לילדים בסיכון ולחקר האוטיזם לקחה אותנו תחת חסותה ועוזרת לנו בליווי מקצועי מסור ובעיקר מחבקת את הפרוייקט הזה והולכת עם כל רעיון שלנו. לא מובן מאליו בכלל.

אז הנה זה קורה, ב-18-19 באוגוסט במוזיאון תל אביב לאמנות. פסטיבל שהתחיל מחלום, והנה יש לו תכניה ואמנים ואמניות מדהימים שהלכו איתנו ושיתפו פעולה בצורה מעוררת השראה, ויש אתר, כרטיסים, עשרות של מתנדבים ומתנדבות וכרטיסים שנחטפים במהירות ותכף, ממש עוד שניה, יבואו גם הילדים.

בדיוק בשבילם- שמרנו מקומות.

 

אוטיזםבילויתיאטרון