רותי ברודו נגעה בכאב הכי גדול של הרבה נשים בישראל

אני בת 32. עוד מעט 33. הווידוי של רותי ברודו השבוע במהלך התכנית "MKR המטבח המנצח" של קשת 12, תפס אותי חזק בבטן. אותה בטן שאחת לשבוע אני מסתכלת עליה ותוהה מתי תתפח (אבל רק מהסיבות הנכונות). הוא תפס אותי חזק לא כי זה משהו שלא חשבתי עליו מעולם, ולא כי ברודו אמרה דבר מהפכני. זה תפס אותי כי ברודו חשפה בכנות ורגישות בלתי רגילות את הפחד הכי גדול שלי: הפחד שאפספס את חווית האימהות בעבור הקריירה. הפחד שלא אהיה אמא לעולם.

סדרי העדיפויות בהם העבודה מנצחת הכל מוכרים לי. לסיים עוד כתבה במקום להשקיע זמן בשיחה עם בחור שמעניין אותי, ללכת לאירוע פוליטי במקום לצאת לדייט, בחירות כאלה ששמות את הקריירה לפני החיים הפרטיים, לפני האהבה והזוגיות והמשפחה העתידית. נכון שהיתוש הטורדני שמזמזם "אסור לך לוותר על עצמך", מתמיד בזמזומו, אבל לא מעט פעמים אני שמה אותו על מיוט. "רגע, זה ממש חשוב, ממש עוד מעט אני מתפנה לבנות לי משפחה", אני אומרת לו ולעצמי. מתחזקת מעוד אייטם על אישה שילדה בגיל 50 ומרגישה שיש עוד זמן. יש עוד זמן.

אולי גם לכן, כמוני, יש גיל יעד, בו אמרתן לעצמכן "כשאגיע אליו אהיה כבר אמא". אצלי זה 34, מה שמותיר לי עוד שנה וקצת להכיר את הגבר שיהיה אב ילדיי. לקרוא לו "הגבר של חיי" אני לא מסוגלת. כשכל כל הרבה אנשים סביבי מתגרשים, בוגדים, פותחים את הזוגיות ומאמינים פחות ופחות במונוגמיה, התקווה הזו נראית לי כמו פנטזיה מתקתקה ובלתי מושגת. כן, הייתי רוצה "גבר של חיי", אבל אני מנסה להיות מציאותית כדי לא להתאכזב מידי.

ועד גיל 34 הכל כבר אמור להסתדר, אני אהיה על המסלול של עבודה-משפחה-בית בפרברים, אבל אז אני נזכרת שלפני שנים גיל היעד היה 32, והנה היום אני כבר כמעט בת 33.

ורותי ברודו תפסה אתמול את הפספוס הגדול של חייה ולא התביישה לחשוף אותו בפנינו בידיים מדממות. היא הניחה את עצמה על שולחן הקצבים וקצצה את הלב של כולנו. היה קשה שלא לדמוע – הנה הוא ואני, כאן לפניכן, חשופים. אל תעשו את הטעות שלי. הכאב שלה נגע ברבות מאיתנו כי הוא משקף את אחד הפחדים הכי גדולים של כמעט כל אישה שחיה כאן, אם לא הגדול ביותר: לא לממש את היכולת (והזכות) להיות אמא.

הכישלון שלה מפחיד אותי מאוד, שאהיה תלויה ואדחיק את רצונותיי עבור מישהו אחר. שירמו אותי. ש"שנה הבאה" יהפוך ל"עוד שנתיים", ואז לחכות עוד קצת שאולי אכיר את הגבר המושלם עבורי, ואני יכולה להגיע לגיל 40 עם שרשרת הבטחות ואכזבות. ובטן ריקה.

הכאב של ברודו היה שורף. היא קראה לזה כישלון. אי אפשר להחזיר את הזמן אחורה, חלון ההזדמנויות נסגר והיא לא תהיה בהריון יותר, לעולם. אבל זה לא הכאב העיקרי שלה. יש את הבגידה הזו, של בן בזוג, שמימש את ההורות שלו עם אישה צעירה. נשמע כמו טרגדיה יוונית. ברודו לא הכחישה. הצריבה הזו, של ההבנה שקרה משהו שכבר אי אפשר לשנות, אולי כמו מוות, צריכה זמן לחלחל.

אבל אולי בעצם, הפחד האמיתי שלי הוא לא שגבר ירמה אותי. שגורם חיצוני יפגע בי. אלא שאני אהיה זו שמרמה את עצמי. שאגביל את החלומות המשפחתיים שלי ואפצה עליהם בחלומות גדולים של הקריירה, כי משהו צריך למלא את החלל של יצירת החיים החדשים שדחיתי, בינתיים.

אני מפחדת שאשקר לעצמי בנוגע לרצונות שלי. שאני מתביישת לומר שאני מתוסכלת כי אני רוצה ילדים אבל אין לי עם מי. שהצורך הזה מבעבע בי כל כך והתסכול על חוסר המימוש רק הולך וגדל. תודה לך רותי ברודו, על קריאת ההשכמה של אתמול. אולי בזכותך ב-34 אני אגשים את החלומות האמיתיים שלי.

אימהותאל הורותבגידהילדיםלידהקשת 12רותי ברודו