"שכבתי על שולחן הניתוחים מפושקת ועירומה באופן הכי מבזה שיכול להיות"

"נדרסתי על מעבר חציה. אחרי כמה ימים כאוטיים בבית החולים ובבית נכנסתי לניתוח בקרסול. הניתוח היה בהרדמת פלג גוף תחתון. בשכיבה על השולחן, אפשר לראות רק את מי שנכנס במכוון לשדה הראייה שלך. שאר הנוכחים הם רק קולות. המנתח הראשי נכנס לשדה הראייה שלי להגיד שהם מתחילים. מלבדו היו שם עוד שלושה עד חמישה קולות, אני לא בטוחה. לאורך הניתוח לא ראיתי אף איש צוות חוץ מהמרדים, אף אחד לא פנה אלי או הסביר לי מה מתרחש. אז אני הקשבתי וניסיתי להבין איך הניתוח מתנהל. הם סיפרו בדיחות ועקצו אחד את השני. סיטואציה קצת מוזרה, אבל שום דבר קיצוני. עד שהמנתח הראשי ביקש שיעבירו לו את הבורג לקיבוע. אחרי שנייה הוא התחיל לצרוח שזה הבורג הלא נכון. הם התחילו לריב ביניהם. הניתוח המשיך. השיחה ביניהם נהייתה יותר ויותר עוינת.

אחד מהם ביקש בכעס שיחזיקו לי את הירך כמו שצריך. השני אמר שהיא קטנה מדי, היא לא נתפסת במתקן. נחרדתי. הניתוח בקרסול, מה קשורה הירך? המחשבות התחילו לרוץ. אני ערומה מתחת לחלוק. הם שומרים אותי מכוסה או שהרגלים שלי מפושקות והחלוק מופשל? חיפשתי מישהו בשדה הראייה שלי כדי לשאול אם אני מכוסה אבל לא היה אף אחד. לא הצלחתי לדבר. בכלל לא העליתי על דעתי שמשהו מעבר לשוק שלי יהיה חשוף על השולחן. התרכזתי בנשימות ובלחיצות של מודד לחץ הדם. המרדים נכנס לשדה הראייה שלי, הפוך מעליי. רציתי לשאול אותו אבל לא הצלחתי לדבר. והתביישתי נורא. הוא ראה שהשיניים שלי נוקשות מקור ואמר שהרבה חום בורח מהראש אז הוא יכסה את הראש שלי במגבות חמות. רק הנהנתי. היה קול של אישה בחדר. חיכיתי שהיא תכנס לשדה הראייה שלי כדי לבקש ממנה לוודא שאני מכוסה. זה לא קרה. בינתיים המנתחים שוב התחילו לריב על משהו, ואחד מהם יצא מהחדר. האחרים דיברו עליו. לא הצלחתי להשתחרר מהתמונה של עצמי חשופה ככה על השולחן מתחת לכל האנשים האלה שרבים ביניהם. המרדים עטף את הראש שלי במגבות חמות. שנייה לפני שהכל נגמר סוף סוף מישהו מהם הסתכל לכיוון הראש שלי (מה אתם יודעים, יש גם ראש שמחובר לרגל הזאת) ואז שם לב לראשונה למגבות. אני מניחה שנראיתי די מצחיק עטופה בהן, כי הוא אמר "תראו אותה" והם כולם צחקו. לא ראיתי את הפנים שלהם אבל את הצחוק אני זוכרת מצוין, יותר מכל פרט אחר שקשור לתאונה ולימים בבית החולים. החדר התחיל להתרוקן. אף אחד לא דיבר איתי. נשארה בו רק האישה (נראה לי שהיא הייתה אחות), והאיש שיצא באמצע שמסתבר שחזר בינתיים. היא גערה בו שהוא לא יכול לצאת באמצע ניתוח, זה לא מקצועי. שניהם יצאו. חיכיתי עד שבא הסניטר וגלגל אותי החוצה. תחושת ההשפלה עדין מאוד חזקה בכל פעם שהזיכרון הזה מתעקש לצוף, חמש וחצי שנים אחרי".

צילום: shutterstock

העדות הכואבת הזאת התפרסמה לאחרונה בפייסבוק כחלק מפעילות שיזמה 'קרן בריאה', ארגון  שפועל לקידום בריאות נשים בישראל, והצליחה להציף נושא כואב שעד לאחרונה רבים העדיפו לטאטא מתחת לשטיח – היחס המשפיל שנשים זוכות לו בטיפולים רפואיים.

למרות שמערכת הבריאות בישראל מצטיירת כשוויונית, מסתבר שהתפיסה הזאת שונה לחלוטין ממה שקורה בפועל – נשים סובלות מפערים שונים במפגש מול מערכת הבריאות, הנובעים למשל מהיעדר מחקר על גוף האישה מעבר לתחום הגינקולוגיה, וכן מתפיסות סטריאוטיפיות שנוגעות לנשים, וכוללות לעיתים גישה מתנשאת מצד רופאים שנוטים לייחס תחושות מסוימות של מטופלות ל"היסטריה נשית". אם בעבר נשים העדיפו להדחיק או לקבל יחס פוגעני או משפיל בכל מה שקשור לתחום הרפואה, היום, אחרי הפעילות שמקדמת הקרן, הנושא מתחיל לעלות לסדר היום, ויותר ויותר מטופלות מבינות שחוויות שעברו וניסו להדחיק, הן פשוט לא מקובלות. הפוסט האחרון הצליח לזעזע רבות וגרם לאחרות לשתף בעדויות מזעזעות מטיפול או הליך רפואי שעברו בין אם הוא היה קשור לתחום הגניקולוגיה או לרפואה כללית:

"לפני כמה שנים עברתי הפלה ונכנסתי לחדר ניתוח לטובת גרידה", סיפרה א', אחת מהנשים שפנו לקרן: "אני זוכרת איך הכאב על האובדן התערבב בלחץ לקראת ההרדמה, שהלך והתגבר עם השהייה בחדר ניתוח. חמישה אנשי צוות שונים סביבי, כולם גברים, אף אחד מהם לא מוכר לי, מחברים אותי למכשירים שונים, מדברים ביניהם. פתאום אחד מהם מוציא את היד שלי מהשרוול של החלוק, והחלוק מתחיל להתגלגל לו למטה. אני מנסה בלחץ להחזיר את החלוק למעלה, אבל היד שלי כבר מחוברת לעוד איזה מכשיר, אז אני פונה למי שעומד לידי, תוך כדי שאני מכסה את החזה ביד הפנויה, ואומרת לו "אני רוצה להחזיר את החלוק". הוא עונה שאי אפשר. "אז אפשר להביא לי סדין או כיסוי אחר?". הוא עונה שאין טעם. הרי הניתוח עומד להתחיל ו"גם ככה אנחנו נראה את כולך עוד רגע". בסוף הסכים לזרוק עלי משהו אבל אני נשארתי עם המשפט הזה עוד הרבה זמן".

אישה נוספת תיארה איך נאלצה לשכב על שולחן הטיפולים, כחלק מטיפול IVF שעברה, והייתה חשופה לגמרי לעיני כל הצוות הרפואי למרות שלא היה צורך בכך, ללא היכולת להתנגד: "באחת הפעמים שחיכיתי לשאיבה כחלק מטיפולי IVF, חיכיתי ממש בכניסה לחדר הניתוח. הרופא שעמד לבצע את הפרוצדורה עמד מהצד, לא פנה אליי או הסביר אלא ממש בניכור מוחלט המתין שהאחות תכניס אותי לחדר. מאחר והצוות (סניטר, מרדים וכולי..) מכירים אותי מהשאיבות הרבות, הסניטר הכניס אותי, הכין אותי (הייתי כבר קשורה וחלק גופי התחתון מכוסה) בשעה שחדר הניתוח מתמלא באנשי צוות – אחיות נכנסות ויוצאות, סניטרים גברים ואני מדגישה זאת מרדים רופא … חוויה קשה בפני עצמה. בעוד אני שוכבת שם נכנס המרדים והתבדח איתי (לצערי לא הייתה זו פגישתנו הראשונה). גם הסניטר צחק שיש לי כבר מנוי, זה היה בסדר, הקליל קצת סיטואציה קשה מנשוא. ואז נכנס הרופא המחריד שלא דיבר איתי מילה והוריד את הכיסוי מעליי וחשף את ערוותי. נותרתי המומה. זה היה עוד לפני ההרדמה כשכל החדר מלא אנשים שיוצאים ונכנסים. הסניטר העיר ואמר "למה אתה מוריד לה? הכנתי אותה, היא מוכנה כמו שדרוש" הרופא לא זיכה אותו כלל בתשובה. ואני קשורה, מחכה לתהליך, עוד לא התחיל תהליך ההרדמה. מסביבי נכנסים ויוצאים כמו במועדון ואני שוכבת מפושקת ועירומה באופן הכי מבזה שיכול להיות. אני עובדת סוציאלית במקצועי, אחת שיודעת בהחלט להגן על אחרים וזכויותיהם וגם על עצמי אבל פה פשוט נאלמתי דום. התחושה הייתה שהרופא מנסה להשפיל אותי בפני המרדים והסניטר שהתבדחו איתי בנועם ובקלילות ולהרגשתי היה להם אכפת ממצבי וניסו להפגין קצת חום. שכבתי ככה חשופת ערווה דקות ארוכות כשכולם מסביבי, כאילו שזה מופע חשפנות. לקח זמן ארוך עד שמישהו כיסה אותי שוב. החוויה המחפירה הזו בטוחני שאינה רק מנת חלקי".

את 'קרן בריאה' הקימה לפני כשנתיים שרה טנקמן, שעומדת כיום בראשה. היא החליטה ליזום את הפעילות אחרי שזכתה בעצמה ליחס מזלזל מרופא וקיבלה אבחנה שגויה שהובילה למרבה הצער ללידתם של שני עוברים מתים. בעקבות הטרגדיה האישית שלה היא החליטה לפעול למען נשים אחרות ולקדם תנועת בריאות פמיניסטית שתשפיע על מערכת הבריאות בכדי שזו תותאם לצרכים של נשים מרקעים שונים.

שרה טנקמן. מנכ"לית קרן בריאה

מיטל בנשק, סמנכ"לית 'קרן בריאה' שעובדת בצמוד לטנקמן, סיפרה על הפעילות שהן מקדמות: "על מנת לטפל בסוגיה, אנו בקרן בריאה חוקרים את הנושא יחד עם שותפים במערכת הרפואית, ומקדמים תיקון של הכשלים ויצירת אוירה מכבדת עבור כל אישה שמגיעה למרחב כה פגיע וחסר שליטה כניתוח תחת הרדמה".

סמנכ"לית הקרן התייחסה לעדויות הרבות שהגיעו: "כאבנו מאוד לקרוא את העדויות הרבות המבטאות תחושות קשות של פגיעה בכבוד האדם בחדרי הניתוח. ישנן עדויות שהציגו השפלת מטופלות בקונטקסט מיני לפני ההרדמה וכשהן מורדמות, עדויות שדיברו על זלזול והתעלמות מבקשות הסבר, וכאלו שהתמקדו ביחס של הצוות  בזמן הטיפול – שיח על המטופלות תוך כדי התעלמות מוחלטת מהן בהרדמות חלקיות ואף טיילת של אנשי צוות לא הכרחיים בחדרי הניתוח כשהמטופלת עירומה ולא מודעת לכך. מדובר בהתנהלות פסולה שחובה להאיר בזרקור ולתקן באופן מיידי".

סמנכ"לית 'קרן בריאה' התייחסה גם למידע החלקי שנשים מקבלות לפני שהן מגיעות לטיפול עצמו:  "לעיתים קרובות המידע אינו מונגש לנשים וכתוצאה הן לא מוכנות לניתוח ולהליכים מסוימים מבחינה רגשית. אם כל אישה הייתה יודעת שעירום נדרש בחדר ניתוח כחלק מהכנה למתן החייאה מהירה במידת הצורך ובכלל הייתה מקבלת מידע שלם על הצפוי לה, טכנית ורגשית, לאורך כל התהליך יתכן והייתה נחסכת עגמת נפש רבה".

מיטל בנשק. סמנכ"לית קרן בריאה

 

הסיטואציות שאנחנו נדרשות אליהן במהלך טיפולים רפואיים הן לעיתים אינטימיות ולא תמיד ברור אם נחצה הקו ואיפה בכלל עובר הגבול בין מקצועיות להתנשאות וחוסר רגישות. אולי חונכנו לא לשאול שאלות ולהשפיל ראש כשאיש מקצוע (ובמיוחד רופא) מטפל ומאבחן אותנו, ואולי זה בגלל הצורה בה בנויה מערכת הבריאות, שמאלצת אותנו לחכות חודשים לתור המיוחל ולהסתפק באבחנה מהירה מצד רופא שמזרז אותנו בגלל עשרות מטופלים אחרים שמחכים להיכנס – כך או כך מעודד לשמוע שקיים גוף ששם לו למטרה לטפל בנושא ולקדם תיקון.

גניקולוגהריון ולידהניתוחרפואת נשים