זעקת הדרום: תראו אותנו, אנחנו חוטפים בשבילכם

אם הייתם אומרים לי לפני חודש שאלך ברגל מעוטף עזה עד לירושלים, אני סבורה שהייתי צוחקת. כנראה שגם אם הייתם שואלים אותי לשם מה צעדנו, מאות בני ובנות נוער, לא הייתי יודעת מה לומר. כנראה שלא הייתה לי תשובה נכונה לשאלה הזו, אבל היום זה היכה בי. הבנתי למה צעדנו. הבנתי למה זה היה כל-כך חשוב. הבנתי שעשינו דבר גדול.

הפגנת תלמידי שער הנגב אתמול. צילום באדיבות: רועי עידן YNET

לפני כעשרה ימים, ביום ראשון, התחלנו לצעוד. במהלך ההליכה הנחושה שלנו שמעתי את אותה השאלה פעמים רבות. היא הופנתה אליי מיום שישי שלפני כן ועד היום בעצם. "לשם מה צעדתם?", שאלו אותי, ובכל פעם מחדש כשחשבתי על תשובה, הרגשתי שאני מנסה להבין למה, ולתת תשובה ראויה שיכולה לשקף את דעתה ודעתו של כל מי שצעדו. אז אמרתי כל מיני דברים, הסברתי את מה שהרגשתי. טענתי שנמאס לנו להיות שקופים, שהגיע הזמן לפתרון אמיתי, שאנחנו רוצים לחיות בשקט ושכנראה שזה הצעד הנכון לעשות.

אבל למרות שאמרתי אותן, ולפעמים בצורה משכנעת מאוד, עם אף אחת מהתשובות האלה לא הייתי שלמה. ידעתי שזו לא דעתי האמיתית, אך לא יכולתי להציג את המסע הזה בדרכי האישית. ועכשיו, אחרי שהוא נגמר וההד התקשורתי נעלם כלא היה, אני מרשה לעצמי להביע את דעתי האמיתית, ולשפוך. זה מסע של 90 ק"מ שהסתכם ב-130 ק"מ.

מה גרם לי להרגיש שזה ברור מאליו שאצא אליו אני לא יודעת, אך מה שאני יודעת זה איך הרגשתי במהלכו ובסופו. איך קמתי בבוקר ראשון מלאה בהתרגשות אותה אני לא מצליחה להסביר, כשהרצון לצאת לדרך כבר בוער בי. התחלתי לצעוד כשבליבי ובמוחי אלף ואחת תהיות שונות – למה, איך, כמה ולמה. הלב אומר ככה והמוח סותר אותו, ופוסל כל רגש שהעלה איזו דמעה. וככה עברו להם הימים, מלאים ברגשות מודחקים, כשאני מחדירה לתוך ליבי את האמונה שאני פה רק כי הגיע הזמן למצוא פתרון.

ואחרי עשרה ימים של הליכה מאומצת, הגיע היום האחרון. זה היה יום מטורף מכל היבט. פיזית, היינו מפורקים אחרי צעידה של 120 ק"מ עם תיק של 15 קילו על הגב. הרגשתי כל עצם, שריר ומפרק בגוף, וזה כאב כאבי תופת. הלכנו עד שנראינו כמו ברווזים שבקושי הולכים ולא כמו בני אדם. ונפשית, קשה לתאר. קשה לתאר את ההתרגשות שעברה בגופי כשהתקרבנו לפאתי העיר ירושלים, ההתרגשות שהגענו ליעד שהצבנו לעצמנו וההתרגשות לראות את אלפי האנשים שעמדו ליד האוטובוסים, מחכים רק לנו. היו שם משפחה, חברים, מורים ואנשים שפשוט באו לתמוך מכל רחבי הארץ. ארץ ישראל היפה.

הגענו לכניסה לעיר ולא הצלחתי לעצור את הדמעות. הן זלגו מעצמן, בשחרור גדול שלא הצלחתי להשתלט עליו. חיבוק מהמחנכת וחיבוק לאמא שליוותה אותי כל אותו היום, העצימו את אותן דמעות של התרגשות שפשוט לא יכלו להישאר בפנים. ואז, סוף סוף הבנתי למה צעדתי, למה החלטתי לשים תיק על הגב, נעלי טיולים ופשוט ללכת 130 ק"מ. 

רציתי שיראו אותי, רציתי שיראו לא רק את אותם "עוטפניקים" מסכנים שמחפשים פתרון. רציתי שיתגאו בדור שלנו ויפסיקו להגיד לנו כמה אנחנו מפונקים. הוכחתי לעצמי כמה אני שווה, כמה כולנו שווים, ולמה אנחנו מסוגלים.

ובסופו של דבר כנראה שכולנו התכנסנו לשם אותו מטרה, לשם אותו רצון שכולם מייחלים לו – הרצון לגדול בשקט.

*******

אתמול סרבו בעוטף עזה ושדרות לחזור לשגרה. מבחינתם אי אפשר להמשיך יותר. אחרי מחאות ספונטניות בדרום, הערב יגיעו להפגין בתל אביב. 

 

הסכסוך הישראלי-פלסטיניהסלמה בדרוםצעדת נוער העוטףרצועת עזה