הסוד המדמם מאחורי המדשאות של תל אביב

"אנחנו עדים למהפכה נוראית בפוליטיקה הישראלית שמשנה את פני החברה והתרבות לבלי הכר", אומרת היוצרת והקולנוענית המוערכת ענת אבן, בתשובה לשאלה האם היו גורמים שהערימו קשיים במימון סרטה "יזכור למנשייה" שמוקרן בימים אלו בסינמטקים ברחבי הארץ. "זה מפחיד, וכן, היו לנו קשיים בהשגת מימון", מוסיפה בדאגה.

בתחילת החודש אושר חוק "הנאמנות בתרבות" שהובילה שרת התרבות והספורט, מירי רגב. מליאת הכנסת אישרה בקריאה ראשונה וברוב של 55 תומכים מול 44 מתנגדים, חקיקה שתאפשר לשרת התרבות להפחית או לשלול כליל תקציבים ממוסדות תרבות שיקדמו תכנים השוללים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; יסיתו לגזענות, אלימות וטרור; יתמכו במאבק מזוין או טרור; יציינו את יום העצמאות כיום אבל וישחיתו או יבזו את כבוד הדגל או סמלי המדינה.

מהדברים שלך אני משערת שהסרט הזה הוא לא מסוג הסרטים שיתיישרו עם "הנאמנות בתרבות". את חוששת מהחוק?

"החוקים החשוכים האלה נועדו לטשטש ולהסוות את ההיסטוריה, להכחיש ולהשכיח אותה, להמציא אתוסים גדולים שמאפשרים לזוועות להתחולל באין מפריע."

אבל הסרט שלכם יצא לפני שהחוק אושר.

"נכון, ועדיין היו קשיים לממן אותו. תמיד אפשר "להאשים" את הסרט שהוא לא מספיק טוב, אבל עדיין קיים הפחד שזה נובע מתוך שיקולים פוליטיים וצנזורה עצמית. זה מזכיר לי משטרים טוטליטריים אפלים".

"יזכור למנשייה", שם שלא ממש מתגלגל על הלשון למי שאינה מעורה בנושא, הוא סיפורו של הרובע המעורב בו גרו זה לצד זה יהודים וערבים, מנשייה, שהיה ממוקם בצפונה של יפו. מנשייה הוקם במהלך שנות ה-70 של המאה ה-19, נכבש על-ידי ארגון האצ"ל טרם הקמת המדינה כדי לפתוח ציר גישה ליפו, ונהרס בחלקו במלחמת 1948. התושבים הפלסטיניים של מנשייה ברחו מבתיהם במהלך המלחמה, ואליהם נכנסו פליטים יהודים מאירופה וצפון אפריקה. מנשייה נמחה מעל פני האדמה בשנות ה-70 של המאה ה-20 כאשר עיריית תל-אביב החליטה להפוך את השכונה למרכז העסקים הגדול של העיר, שיהווה מקף המחבר בין יפו לתל-אביב המתפתחת. העירייה פינתה את התושבים, הרסה את הבתים וקברה את שרידי השכונה תחת מרבדי הדשא, הבטון והאספלט.

"הסרט משלים טרילוגיית סרטים שלי העוסקים במקום הישראלי, שמטרתם חשיפת המורכבות ביחסים שלנו אליו." מסבירה אבן. ואכן, זו לא הפעם הראשונה בה היא מביאה אל המסכים מבט ביקורתי על החברה הישראלית כחברה כובשת. סרטיה האמיצים והנוקבים זיכו אותה בפרס אמנות הקולנוע מטעם משרד החינוך והתרבות ופרס לנדאו מטעם מפעל הפיס, כאשר בין סרטיה ניתן למצוא את "דודא", "אסורות", "אחרי הסוף", מקדמות", "שבת בג'נין" ועוד.

"חוקים חשוכים". ענת אבן. צילום: אורית פרנקל דמארי

"גרתי בנווה צדק 30 שנה, שם גם גידלתי את ילדיי. פארק צ'ארלס קלור הצמוד אל חוף הים היה מגרש המשחקים שלנו. כיף לגור ליד חוף הים, אלא שהמרחב הזה תמיד עורר בי סקרנות ואי נחת. גבעות כרי הדשא המוגנות בחומת בולדרים לאורך מאות מטרים ומסתירות את הריסות בתי השכונה שנקברו במקום, עניינו אותי."

מה ראית כשהתבוננת בנוף ההיסטורי הזה?

"אני זוכרת את עצמי מתבוננת בבית האצ"ל הבנוי אבן כורכר הסמוך לחוף, ומעליו קופסה שחורה עשויה ברזל וזכוכית. תהיתי ביני לביני מי אחראי על השיפוץ הזה. מי היו האנשים שהתגוררו בו בעבר, מתי ואיך עזבו אותו, ואולי בכלל ברחו ממנו. חשבתי לעצמי – איפה הם היום. צפונית משם אני שומעת את המואזין של מסגד חסן בק, והשרידים האלה שמסגירים חיים קודמים במקום, מפעילים אותי. כשרכשתי את הבית שלי ברחוב שלוש, בעלת הבית סיפרה לי שבמהלך המלחמה מישהו נפגע על המרפסת מכדור שנורה מהמסגד והראתה לי את סימני הכדורים על מעקה המרפסת. היו פה חיים קודמים ואנחנו מתכחשים להם, איך זה יתכן? איך זה שאנחנו לא שואלים שאלות על המקום שאנחנו חיים בו? רוחות הרפאים מן העבר ממשיכות לרדוף אותנו, ואף על פי כן אנחנו מסרבים להתבונן בו."

 

"את הריסות הבתים שפכו לים וכיסו במרבדי דשא ירוקים"

"יזכור למנשייה" הוא דיוקן של מקום שנבנה מתוך שוטטות והתבוננות ומפקיד את הזיכרון והעדות בידי הנשים שנולדו או גדלו בה. בסרט אבן מתייחסת למקום ההיסטורי בו שכנה השכונה – שכיום יש בו פארק – כאל במת תאטרון, ואליו הזמינה יהודיות ופלסטיניות שנולדו או גדלו בשכונה אותה נאלצו לעזוב, לברוח או להתפנות. הן מגיעות לפיקניק ביחד עם בני משפחתן, חלקן בפעם הראשונה אחרי 60 שנה, ושוהות איתם במחוזות ילדותן במקום בו נולדו וגדלו. הן משוטטות נבוכות ומבולבלות על כרי הדשא הירוקים ומנסות לגלות היכן עמד ביתן. הן הנשאיות של סיפור העבר ובקולן נחשף המקום שכוסה שכבות שכבות, סיפורה של שכונת מנשייה. 

זיכרון המופקד בידי הנשים. צילום: דניאל קדם מתוך "יזכור למנשייה"

מה ביקשת לגלות בסיפורי הנשים?

"רציתי לראות דרכן את חיי היומיום שהוחרבו ביד גסה, פעם אחת ממניעים לאומניים ופעם שנייה ממניעים פוליטיים-כלכליים. בשתי הפעמים פעל השלטון באפן בוטה ובעיוורון מוחלט לרגשותיהם ולצורכיהם של התושבים."

במה  שונה סיפור מנשייה מסיפורי גירוש של ישובים וכפרים בכל רחבי הארץ?

"אפשר לראות בסיפורה של שכונת מנשייה אלגוריה לסיפור הקמתה ובנייתה של מדינת ישראל – זה הסיפור הקטן שמגלם בתוכו את הסיפור הגדול. בסרטי הפרופגנדה שנוצרו באותה התקופה על-ידי בעלי האינטרסים בעירייה, הציגו את השכונה כמאורת פשע וסמים שתוביל להתקוממות עממית. העירייה פינתה את התושבים אחרי שנים של התעמרות בהם ובשנת 1975 החריבה את השכונה. את הריסות הבתים שפכו לים וכיסו את מה שנותר במרבדי דשא ירוקים".

נגעת בנקודה שהנפגעות והנפגעים מהגירוש הם יהודים וערבים כאחד, אז מי בעצם האשם?

"הסרט מציף שאלות על מורכבותם של יחסי הכוח בין השלטון לאזרח תוך שהוא חושף סוגיות מוסריות ואתיות. אין ולא יכולה להיות סימטריה בין הגירוש של הערבים ב-48 לפינוי של הישראלים ממנשייה מסוף שנות ה-60 ועד מחצית שנות ה-70 של המאה הקודמת. אלו שתי פעולות שונות אך חושפות את הפעולה האלימה המופעלת על האדם והאופן שבו היא משפיעה עליו. תראי, גירוש פלסטינים מתבצע מידי יום בשטחים הכבושים לטובת עוד ועוד התנחלויות. בנגב יישובי הבדואים נהרסים אין ספור פעמים במטרה לפנות אותם מאדמתם. מדינת ישראל לא הפסיקה אף פעם את הגירוש. גם פינויים כפויים מבתים ממשיכים להתקיים עד היום באמצעות טייקונים וכרישי נדלן."

מצפייה בסרט נראה שהוא עמוס מסרים, והביקורת בו רבה. ובכל זאת, מה המסר המרכזי שהיית רוצה שהצופות יישאו עימן לאחר הצפייה?

"סרט לא מעביר מסר. סרט יוצר חוויית צפייה שמעוררת למחשבה, שיש בה גילוי. גם תהליך העבודה על סרט נובע מתוך תשוקה לגלות משהו חדש במציאות הסובבת אותנו. ההתבוננות שלי במרחב הזה, שעבר גלגולים רבים, הוא מעין מבט כמו ארכאולוגי המבקש להנכיח את קיומה הנעדר של שכונת מנשייה ולהחזיר אותה לתודעה הציבורית, למרות שנמחתה מעל פני האדמה. חומרי הגלם שלי הם הפעילות היומיומית המתרחשת במקום וסיפורי הזיכרון של התושבים שגרו בו בשני פרקי חייה של השכונה. הסרט עוסק במקום הנעלם שקיומו חי וצרוב בגופם של תושביו וממשיך להתקיים בגלגולו החדש. מבחינתי זו פעולה כנגד המחיקה, ההשכחה, ההסתרה וההכחשה. אני מבקשת להישיר מבט אל העבר שממשיך לעצב את ההווה שלנו ומונע במידה רבה את התקווה לעתיד טוב יותר במקום הזה."

הסכסוך הישראלי-פלסטינייפומנשייהסינמטקענת אבןקולנוע