לדווח על ילד שאמא או אבא שלו מרביצים לו, זה הרבה יותר מורכב ממה שחשבתם

הדילמה סביב חובת הדיווח היא הצד האפל של זה שאכפת לך ממישהו. בדיוק כמו שהצד האפל של להתאהב במישהו הוא החשש שזה ייגמר כי ככל שנקשרים יותר, מפחדים יותר לאבד. לזה לא עושים לך הכנה מוקדמת.

כשילד מספר לי משהו הוא לא מכין את הקרקע מראש. הוא לא עושה לי כוס תה ואומר "בואי, שבי פה רגע על הספה, אנחנו צריכים לדבר". כשילד מספר הוא יושב לידי ומצייר. זה יכול גם להיות כאנחנו נוסעים באוטובוס ביחד, או סתם קפצנו למכולת לקנות חלב. פתאום הוא מפריח לאוויר כבדרך אגב – "דנה, אני מפחד מאבא, אבא מרביץ לי". או שיום אחד ראיתי על הגב התחתון שלה סימנים ואני שואלת, והיא עונה לי – "זה אמא עשתה". ככה, באגביות.

ואז אני קופאת. לא משנה כמה פעמים כבר עברתי או ראיתי את זה קודם. המחשבה הראשונה היא "מה הוא כרגע אמר?!" או "מה בדיוק ראיתי על הגוף שלה?!", ובתוך הזעזוע העמוק הזה אני צריכה להישאר קוּל כדי שלא להבהיל אותו, לשאול עוד כמה שאלות, להבין פחות או יותר, כשבסוף אני אומרת "תודה שסיפרת" וש"אני יודעת שזה לא היה קל". אני נותנת חיבוק ונשיקה ואנחנו ממשיכים הלאה, כאילו כלום לא קרה.

ומי אני? אני רק מתנדבת עם ילדים. אני לא עובדת סוציאלית ולא פסיכולוגית ילדים, והגעתי אליהם כדי לתת מעצמי. לשחק איתם, לקרוא להם, לעשות איתם שיעורים, מדי פעם להכין סנדוויצ'ים ובסוף היום לטאטא ולשטוף את הרצפה. ובתוך הקשר הזה שנרקם – של חיבה, של אהבה, של דאגה, נרקם גם מרחב אמון בו נחשפים דברים.

אבל עכשיו אני כבר יודעת. אני לא יכולה לחזור אחורה, לזמן שלא ידעתי. הידיעה וחובת הדיווח מלוות אותי בצעדים לכל מקום אליו אני הולכת. אני כל הזמן חושבת על זה.

סילבנה צגאיי שנרצחה השבוע במכות על ידי בן הזוג של אמא שלה

החובה הזו היא לא כל כך קלה וסטרילית כמו שהיא נשמעת, "חובת הדיווח". כי בדרך לקיים אותה הדבר הראשון שאני צריכה לעשות הוא לשבור אמון שילד נתן בי, ואמון של ילד שוברים פעם אחת. את מה שהוא מספר הוא בדרך כלל מספר בסוד, ואני יודעת שכאשר אדווח הילד ידע שסיפרתי. אני הרי היחידה שהוא סיפר לה. זו תהיה הפעם האחרונה שהוא אי פעם יגיד לי משהו כזה שוב, כי הלכתי ו"הלשנתי" וכעסו בגללי ובגללו על אבא או אמא שלו. וכשהם חזרו הביתה הם כעסו עליו. ובכלל, דיווח לא בהכרח אומר שהאלימות תיפסק. הוא רק אומר שבפעם הבאה הוא כנראה כבר לא יספר לי. ואז, איך אוכל לעזור?

וכשאני מדווחת, אין לי דרך לדעת מראש לאן יגיע הדיווח. מצד אחד, יכול להיות יכול להיות שאותו פוגע רק היה צריך סוג של "ניעור", ההתערבות החיצונית תהיה מוצלחת והמשפחה תשקם את עצמה. אבל גם יכול להיות, שאותו אחד פוגע יגיע לבירור, אם במשטרה ואם ברווחה, ושם יעשו לו "נו, נו, נו", ובדרך כלל אחרי זה הוא יחזור הביתה ויכעס על הילד, איך הוא העז לספר. ותהיה הנחיה חד-משמעית לא לדבר על זה יותר אף פעם, עם אף אחד. ואותו ילד, שרק רציתי להגן עליו, עשוי עכשיו להיות חשוף לעוד יותר אלימות, וגם יכול להיות שהאלימות תימשך למרות הדיווחים, ואנשים אחרים הם אלו שיהיו צריכים לשים לב ולדווח, ואני אוכל רק לנסות לשים לב לסימנים אחרים.

כן, יש צד אפל לחובת הדיווח – אבל אין לי באמת דילמה. אני מדווחת. אני המבוגר האחראי. אני זאת שאכפת לה מהילדים, אני זאת שאוהבת אותם והחובה שלי היא לראות רחב יותר, גם במחיר האמון של הילד. הדיווח קיים בדיוק כדי שאיש מקצוע שיש לו יותר כלים מקצועיים, יוכל לבחון את המצב, להיכנס ולטפל. שלא אני אהיה זו שתחליט.

חובת הדיווח היא ראשונה, ולא רק כי היא חובה אזרחית, אלא מעל לכל כי היא חובה מוסרית ואנושית. הדילמה תהיה טכנית יחסית – ותעסוק בתזמון הדיווח. לעתים גם עולה השאלה האם במקרה היחיד יש מספיק "בשר" כדי להספיק לפעולה מצד הגורמים המקצועיים האחראיים, כך שלא "בזבזתי" את שבירת האמון של הילד.

לפעמים לא נעים לנו לדחוף את האף לעניינים של אחרים, אבל האמת היא שבעצם אי ההתערבות ואי הדיווח אנחנו כבר מקבלים החלטה. אנחנו עושים בחירה. המשמעות במקרה כזה היא ההפך המוחלט של הימנעות ולמעשה משאירה את המצב על כנו. לפעמים זה חורץ גורלות ולאחר מכן כבר אי אפשר לתקן.

לא כל דיווח עוזר ולא כל דיווח מציל. אבל כל דיווח נותן תקווה, כל דיווח מראה לילד שיש מישהו שרואה אותו, שהוא לא שקוף. אז גם אם לא הצלחנו לשבור את מעגל האלימות, לפחות נתנו לילד את החוויה שהוא אהוב ויש מישהו שמנסה לעזור לו, וזה בפני עצמו הרבה. כי אולי בזכות זה הוא יראה אפשרויות נוספות, ויגדל להיות מחוץ למעגל הזה, אם וכאשר הוא יוכל.

****

דנה יזרעאלי מתנדבת בארבע השנים האחרונות בעמותת אליפל"ט – אזרחים למען ילדי פליטים

אלימות נגד נשיםילדים בסיכוןסילבנה צגאיי