"אני מנגישה לי חלום אחרי חלום, בכל הכוח"

שמי מאיה מרקביץ בלטר, השנה אחגוג 35. אני נשואה כבר יותר ממחצית חיי, זכיתי בבעל אידיאלי והוא השותף שלי למסע הזה. אני אישה חזקה, אימא פעילה לילד סקרן בכיתה א' וסטודנטית, אבל כשאתם תפגשו אותי ברחוב אתם תראו רק נכה. אפילו אחרי מאמץ גדול הדמיון שלכם לא יקבל מעוף ולא תצליחו לראות מעבר, וכל הצלחה שלי, קטנה כגדולה תשאיר אתכם פעורי פה, הרי ממני לא ציפיתם לזה. אני מזמינה אתכם למסע שלי, כדי שתבינו שכולנו פה בעצם מתמודדים עם אותו הדבר – עם החיים. לכולנו מציאות מורכבת ומאתגרת לא פחות. קצת עזרה ותמיכה, ואפס רחמים ושיפוטיות רק יקלו על הצפוי בהמשך.

לפני חמש שנים עברתי את הניתוח הראשון, נכנסתי לחדר ניתוח לפרוצדורה רגילה אבל החיים שלי השתנו. ניסיתי להילחם בתוצאות ההרסניות שהוא הותיר בחיי אבל לא הצלחתי. עברתי בין אינספור רופאים וטיפולים, בתקווה שיספקו פתרון למצב או שפשוט יחזירו את הגלגל לאחור. בסופו של דבר הרופאים המליצו על ניתוח נוסף, את אותו הניתוח הם אפילו לא סיימו, יצאתי מחדר הניתוח עם שברים קשים, ובלי פתרון, מוצא או עתיד ברור באופק. אני זוכרת שעוד לפני הניתוח, הפחד היחיד שהיה לי הוא שאשאר עם מגבלה (אפילו לא חשבתי על מגבלה אחת ספציפית), וברגע הכי פחות צפוי הרופא פנה אלי ואמר: "אני מקווה שכבר הבנת שהנכות שלך לא הולכת לשום מקום, הרי אין יותר קבוע מהזמני בחיים האלו". האבחנה הזו מוטטה אותי. זה הרגיש כאילו אני צונחת אל תוך תהום לא מוכרת ומפחידה, שאיבדתי שליטה על החיים שלי, ושאפילו איבדתי אותם, או לפחות כפי שהיו עד אז.

מאיה מרקביץ בלטר ובנה. צילום ביתי

במשך חודשים ארוכים ניסיתי לאסוף את השברים, ואז העמדתי פנים שאני עדיין מנסה. בעיקר בשביל שהמשפחה לא תגלה מה עובר עליי וגם קצת עבורי, כדי להשתיק את רגשות האשם שמאותתים שיש עדיין על מה להילחם. הזמן לא עזר לתחושות האלו. בקושי הצלחתי לזהות את עצמי (יותר מדי שינוים גדולים בתקופה קצרה), והרגשתי שכבר לא נשאר הרבה ממני, ומאותן הגדרות שמרכיבות את "מאיה". הזיכרונות הפכו לאט לאט שוב להווה, אך הפעם מלווים בתחושת החמצה ותחושה של ריחוק בזמן, כאילו זה קרה אי שם בחיים אחרים או באיזה חלום מופלא.

במשך 4 שנים קיוויתי שיגישו פתרון על מגש של כסף למצב בו הייתי, היום אני מבינה שבעצם חיפשתי שיצילו אותי מעצמי. הפחידה אותי המחשבה שכך ייראו מעכשיו חיי, חסרי משמעות וצורה, חיים שאין לי עליהם מילה. הייתי משוכנעת שהפתרון חייב להיות חיצוני, הרי אין לי אחריות לתוצאות הניתוחים. והדבר נכון, חלקית לפחות, אומנם לא יכולתי לשלוט במהלך הניתוח, אך האחריות שלי הייתה להתמודד עם התוצאות שלו.

אז לפני שנה יצאתי לדרך, מצוידת בבעל נדיר שתומך ללא הפסקה, ילד מתוק שחיבוק ונשיקה קטנה שלו מרפאים כל כך הרבה כאב, משפחה מהממת שנלחמת לצידי ומתפקדת לכל משימה ללא תנאי, וחברים שמלווים, ומוסיפים פלפל וצחוק לחיים. המטרה שלי הייתה להכיר את "מאיה הנכה", לגלות למה היא מסוגלת, ועד כמה היא באמת מוגבלת. הופתעתי לגלות שאני עוד ניזונה מאותה דמות ישנה שלי, שמספקת נחמה ברגעים קשים, אבל גם גיליתי שהשתניתי ולמדתי להעריך את הטוב. מהסיבה הזאת אני לא מאפשרת שיעבור יום מבלי שהיה בו לפחות דבר חיובי אחד, וכך גיליתי את גבולות היכולת שלי (אני מבצעת כל יום עדכון גרסה). היום אני כבר לא מוותרת לעצמי וגם לא מאפשר לאחרים לוותר לי.

מאיה ובנה. צילום ביתי

השינוי שעברתי גורם לי בעיקר להנגיש חלומות ישנים. אני קודם בודקת שהם עוד תקפים ואז בכל הכוח אני מנגישה לי חלום אחרי חלום. אני מגשימה את החלומות שלי ולא עוצרת, אני מתגלגלת לי בעולם, בונה לי שבילים ודרכים שמראש מתאימים לי ומתניידת בהם עם תקווה, תוך תחושה שזה חלק בלתי נפרד מהמסע, ואיתם אגיע בבטחה לכל יעד שאבחר. כך, בצורה הזאת, האתגרים שניצבים בפניי הופכים בקלות לתפאורה שאינה מפריעה או לכאלו שמוסיפים קצת גוון לתמונה  (אין דרך בלי טיפה של תסכול).

החיים שלי לא נגמרו, הם רק התפרקו והשתנו. לכל אחד מאיתנו יש גורל, חלקנו בוחרים ללכת בעקבותיו. אני שמחה שבחרתי להילחם בגורל שלי ובמשמעויות שלו בחיי. אני מזמינה אתכם להתמודד עם האתגר שלכם, ולא להפוך אבחנות לחומה, אלא למצוא בהן משמעות אישית. אני קוראת לכם לבחור במציאות בה "הכותרות" שלנו הופכות להיות דף נוסף בסיפור הפרטי שלנו ולא הסיפור הראשי. אני מאתגרת אתכם לראות רק כיסא ולא חומה, ולהכיר אותי ולא את המגבלה.

שבוע מודעות לאנשים עם מוגבלויות 2018 יוצא לדרך.

נגישותניתוחנכות