גברים יקרים, אתמול אכזבתם אותי – ובגדול

תגידו, אתם חושבים שאין לנו מה לעשות? שאנחנו משועממות? שלא כל אחת מבין מאות אלפי הנשים ששבתה אמש מג'נגלת בין מיליון משימות? כולנו עסוקות וכולנו עמוסות וכולנו יודעות שמה שקרה אתמול היה יום היסטורי ושאסור היה להישאר בבית. שאנחנו דומות יותר משאנחנו שונות, ושלצערנו הנוכחות שלנו בעולם הזה היא של "נשים" לפני "בנות אדם".

ותגידו, אתם חושבים שבאמת יצאנו להפגין כי אנחנו חושבות שכל הגברים אלימים ורוצחים? שאנחנו שונאות אתכם? תסתכלו ותראו מי יצאו להפגין, תסתכלו על הנשים ששבתו במקומות העבודה. אלה שעובדות איתכם, אלה שאתם מכירים, אלה שעוזרות לכם כשאתם צריכים. אנחנו אומרות שכולכם רוצחים? מי הסית אתכם בצורה כזו מכוערת כלפינו?

 

חיכיתי לכם. חבל שלא באתם. צילום: רום ברנע

 

יש לא מעט נשים שאפילו לוקחות אחריות על האלימות של חלק מהגברים, אתם יודעים? שאומרות "אנחנו לא חינכו נכון, אנחנו לא גידלנו כמו שצריך". אתם מבינים מה זה לקחת אחריות על האלימות של מישהו שתקף אותך? את המשמעות? אתם קולטים באיזה עומק מחשבתי ורגשי אנחנו נמצאות בתקופה האחרונה בכלל?

אבל אתם לא מבינים. במקום לראות את העיקר, את הדבר המדהים שקורה, העדפתם לנסות ולחנך אותנו. להסביר לנו איך צריך לעשות את זה נכון. זה, דרך אגב, מאוד אלים בעיני. "זו הפגנה של שנאת גברים. הפגנה מפלגת", או "צריך להפגין נגד אלימות באופן כללי" – כך ניסיתם לנטרל את המחאה שלנו בחוסר מודעות מוחלט, בהסתמכות על כמה "עובדות" שקוששתם באיזה פוסט חצי ויראלי, ונסחפתם אחרי מנטרות שנאמרות על-ידי תנועות גברים שחלקן אלימות מאוד, שרצו שזה מה שיקרה בדיוק- שאתם תישארו בבית. שאנחנו נישאר לבד בכיכר. מגיע לנשים הרעות האלה, שונאות גברים.

 

ניצן סניור. צילום עצמי

אתם בולעים כמו עדר את הפוסטים המתלהמים והאלימים נגד נשים, אלה שממהרים להראות "שיש גם נשים רוצחות!". נכון, יש. ואני שואלת אתכם – אז מה? זה אומר שנשים לא חוות אלימות מגברים? שימו את העצבים שנייה בצד ונסו לחשוב בהיגיון על מה שאתם עושים עם המסרים האלה. אתם פשוט מבטלים את הכאב שלנו. שנו גישה. זה לא בא אחד על חשבון השני, אנחנו לא עסוקות במי יותר קורבן, מי יותר מסכן. אתם רוצים להתעסק בזה? אני אומרת לכם מראש שזה לא מקדם לשום מקום.

אבל יודעים מה, בואו נניח שאני אשים את הכעס על המסר הפטרוני בצד ואזרום אתכם. בהחלט צריך להיאבק באלימות – אז קדימה. תארגנו הפגנה, מחאה ארצית. קדימה, מה עוצר מבעדכם? הרי כולנו יודעים שכמעט כל מי שהחזיק בטיעון הזה לא ינקוף אצבע להרמת הפגנה עצומה שכזו – ואני מאוד אשמח להיווכח שאני טועה. רגע, מה, אתם מצפים שאני אארגן הפגנה כזו? למה? אם זה חשוב לכם יותר ממני, איך זו הפכה להיות אחריות שלי? כשתרימו מחאה ארצית אני הראשונה להתייצב עם שלט. לא צינית. אבל אל תצפו שאקרע את עצמי עבור משהו שלא בוער בי. למה? כי אני חיה בחברה שאני עדיין, לפני הכל, אישה.

הפגנות בכל רחבי הארץ, בניגוד למה שהפיצו. הפגנה במועצה המקומית בית ג'אן. צילום: היבא סללחה

 

תראו, מדברים על זה שהמהפכה הפמיניסטית משחררת לא רק את הנשים, אלא גם את הגברים. שאנחנו, במודעות שלנו לחיי חוסר החירות שהסדרים החברתיים כופים עלינו, מאירות גם את החיים נטולי החירות שלכם. כולנו כלואים בתוך מערכת שמצפה מאיתנו להיות דברים שלא תמיד בא לנו, לפעמים היא ממש מונעת מבעדנו בחוק לעשות מה שאנחנו רוצות ורוצים, ולפעמים זה הלך הרוח, האטמוספרה. וכאן צריך להבין שזה באמת באמת מאבק של כולנו. ואתם, באנטי שלכם כלפי אתמול, דיברתם על המלחמה בין המינים שנוצרה, אבל אתם יודעים מה? הייתה לכם הזדמנות אתמול למנוע את המלחמה הזו, את השסע שהעמיק. יכולתם לבוא לכיכר ולהצטרף, ולחבק. אבל במקום זה נשארתם בבית ורק החרפתם אותו. פספסתם, ובגדול.

ועוד משהו שחשוב לי לומר לכם: אני רוצה לשתף שלא תמיד קל לי להוציא החוצה את מה שקורה כש"הזעם הפמיניסטי" שלי מתעורר. לעיתים אני עצבנית וכועסת ומשחררת את חרצובות לשוני הווירטואלית כשאני רואה מקרה של חוסר צדק כלפי אישה, ואני יכולה להגיב בתוקפנות, בציניות ואפילו באלימות. אני מודעת לכך ואני לא אומרת שזה בסדר, והייתי רוצה להצליח לשלוט בכעס הזה יותר. אבל בתוך כל זה אני רוצה לשאול אתכם, מתוך ציפייה והיכרות עם היכולות שלכם – למה כל כך קשה לכם לקבל את הכאב שלי? למה התגובות שלכם ציניות כלפיי? מתנשאות? אולי תהיו יותר סבלניים ותבינו שכן, גם לי, גם לנו, יש פעמים שאנחנו מגיבות מהרגש, מהכאב ומהכעס? למה לא לנסות להכיל את זה? אתם בכלל רוצים להקשיב לנו? בבקשה תפתחו את לבכם. 

ואחרי הכל יש מקום לומר גם מילה טובה לכם – הגברים שתמכו. אתם ששמרתם, שהסברתם, שהגנתם והתווכחתם, אתם שלא מוכנים לקבל את השנאה כלפי נשים, את השקרים, את הדמגוגיה והפופוליזם – אתם שלצידנו. תודה. לכם הם מקשיבים יותר, ואתם מוכיחים שרק ביחד אפשר לעשות כאן שינוי. אתמול בכיכר הייתם לצידנו. מעטים אמנם, אבל עדיין נוכחים. ולמרות האכזבה ותחושת הבגידה של אתמול, גברים יקרים שלא הגיעו, אני עדיין אמשיך לאהוב אתכם מכל הלב ולצפות שתגיעו להפגנה הבאה. אני עדיין אמשיך להשמיע את קולי ולהסביר שהמאבק הזה הוא לא רק עבור נשים, אלא עבור כולנו. למרות שקראנו לו "מחאת הנשים". אני מצפה שבפעם הבאה תבואו לתת לי יד. אני צריכה אתכם. באמת.

אלימות נגד נשיםאני אישה אני שובתתמיזוגניהפמיניזםרצח נשיםשובניזם