יומן מסע: אבא פגום עושה את הודו פלוס אחת

הרומן שלנו עם מאמא אינדיה התחיל לפני 5 שנים כזוג צעיר שנסע לטייל ביבשת הרחוקה. כבר אז ההתאהבות הייתה מיידית – המרחבים העצומים, הצבעים, הפשטות של הדברים, הרוגע והשלווה הבלתי פוסקים ואיך לא, האוכל הטעים. באחד הימים ישבנו במסעדה מקומית, שלומית ואני, בעיר לה שבצפון הודו, ואז התיישבה לידנו משפחה עם ילדים. צפינו בהם מהצד והסתכלנו על הילדים שהיו נראים כל כך משוחררים. הם שיחקו, קפצו והשתוללו. ילדים חופשיים. ברגע זה מבטינו הצטלבו והבנו שנחזור לכאן עם הילדים.

וכך קרה.

אי שם בספטמבר בארוחת בוקר של שישי, נפלה ההחלטה. את החגים אנחנו עושים בהודו. וכן, נוסעים עם עומר שכבר בת שלוש. כך התחיל סיפורו של המסע – אבא פגום, צודקת והילדה. זה מתחיל מבירורים על חיסונים, כרטיסים, חיפוש באינטרנט על כל פיסת מידע חיונית להורים, כשהחששות לא הפסיקו להטריד את מוחנו. איך יהיה לה? האם היא תסתדר? איך היא תגיב לכמות האנשים? לחיות? לאוכל? לשירותים ולמקלחות? ובכל זאת, ככל שהתקדם מועד הטיסה, ההתלהבות של כולנו רק גברה.

עלינו למטוס בטיסת בוקר מוקדמת וישירה אחרי לילה ללא שינה. עומר כל כך התלהבה מהמטוס וההמראה, שמיד לאחר מכן היא נרדמה כמעט עד לרגע הנחיתה במומבאי, מה שלצערי הרב לא קרה לנו. היה לנו לילה של מנוחה לפני טיסה נוספת לגואה, ואז זה קרה. בעודנו אוספים את המזוודות ונעים אל עבר היציאה, הריח של הודו אופף חזר לאפנו. יש אצלנו הרגשה של רגיעה. אבל עומר? עומר, רצה לה בשובבות האופיינית לילדה בגילה, ועד שהגענו לאזור המונית לקחת מונית למלון שהזמנו מראש, המבטים על ילדתנו הקטנה והמתולתלת, היושבת בעגלה עם הבובה, לא פוסקים. מיותר לציין שהיא נהנית מתשומת הלב הזו, בינתיים.

הדרך קצרה ותוך כמה דקות אנחנו מגיעים למלון. הילדה בעננים. היא רצה בחדר, קופצת על המיטה, ממלאת לה אמבטיה ואחר-כך עוד מבקשת לרדת לבריכה לשחייה לילית. עד כה הכל עובר חלק. בבוקר שלמחרת עלינו על טיסה קצרה ולא מורגשת לגואה ובשדה חיכה לנו נהג שלקח אותנו לגסטהאוס בחוף פאטנם, שחבר מהארץ המליץ לנו עליו מראש. כשהגענו לגסטהאוס גילינו מקום שנראה שונה לחלוטין מהחדר הקודם. הקירות היו צבועים סגול, כחול וצהוב, והיה ברור שעברו כמה שנים טובות מאז שצבעו אותם. הלכלוך המעיד על הזמן שעבר לא הפריע לעומר, זה רק אנחנו ששמנו לב לכל פרט קטן. את עומר שום דבר מזה לא עניין, אלא רק העובדה שאנחנו ישנים ממש קרוב לים, 20 מטר ממנו ליתר דיוק.

ובעוד אנחנו פורקים את המזוודות של הגדולים, היא פורקת את הצעצועים שלה, מתיישבת ומנסה לנפח את המצופים. התמקמנו במהירות, החלפנו לבגדי ים וירדנו אל החוף. תענוג. השעה כבר חמש אחר הצהריים, השמש של גואה עדיין מחממת ואנחנו רואים שהחוף סביבנו מלא משפחות עם ילדים קטנים, שיושבים ומביטים בשקיעה. כולנו מרגישים בעננים, ובמיוחד עומר. כולנו חוזרים עייפים ומרוצים אל החדר, אל המפגש הראשון של עומר עם מקלחת הבאקט המפורסמת. זה לא שאין מים בחדר, אלא שהדוש העליון לא עובד וגם כנראה שלא יתקנו אותו בקרוב.

מרגע זה, מה שלקחו לנו, ההורים, כמה ימים להתרגל, הפכו בעבור עומר לחוויה מהנה ומשונה. אפשר לשחק עם המים ולהשפריץ לכל עבר בדיוק כמו שילדים אוהבים, אבל להתקלח עם כפכפים היה לה קצת מוזר לאורך כל הטיול. הלילה הראשון בהודו האמיתית היה לא קל, החום יחד עם שילוב של קצת יתושים, מאוורר תקרה והפסקות חשמל מידי פעם לא עזרו להקל על האווירה, אבל היינו כל כך עייפים שבבוקר שכחנו את כל החום שהיה.

לאחר שקמנו וצעדנו למסעדה מקומית לארוחת הבוקר, עומר נתקלה לראשונה בפרות של הודו מטיילות לידה. ההתלהבות הייתה אדירה, ומאותו רגע הן נהפכו לאטרקציה מרכזית שליוותה אותנו כמעט בכל מקום. למי שלא יודע, בעלי חיים בהודו מלווים אותך כמעט בכל פסיעה. יש פרות בכל מקום, באפלו או תאו שרובצים בשדות, חבורות של קופים מקפצות בין העצים, כלבים מרוטים, חזירים, נשרים וציפורים דורסות, תוכים צווחנים ואפילו ראינו פילים!

הגענו למסעדה וזה השלב להכרת הטעמים המקומיים – סמוסה תפוח אדמה ולחם בננה, יחד עם צ'אי חם. המילוי בסמוסה היה לעומר חריף מידי, והלחם בננה לא לטעמה, אבל למזלנו היה גם עוגיות וחביתה שהצליחו לספק את רצונה. ובכל זאת, גואה מערבית מאוד, ובהמשך כל חששות האוכל נעלמו כלא היו כי מצאנו פסטות, פיצות וכמעט כל מה שילדים אוהבים.

את שמונת הימים הבאים בגואה העברנו בטיולים בין החופים הצמודים, השתתפנו בהאכלת נשרים וציפורים טורפות, צפינו בדולפינים ורבצנו על החופים. היה פשוט גן עדן. הים, השמש, החול, האננס הטרי, הגלידות והחטיפים. כמי שטיילו בהודו בעבר, הרגשנו שבגואה אנחנו קצת מפספסים את הטבע והנופים ושהספיק לנו הים והאווירה המערבית, והמשכנו הלאה בטיסת בוקר מוקדמת מגואה לקוצ'ין במדינה קרלה, עם עצירה בבנגלור. כשנחתנו בבנגלור התיישבנו לשתות קפה, עומר התפנקה לה בעוגת שוקולד ושוקו והעברנו בשאננות גמורה את הזמן עד לטיסה הבאה. כשהתקדמנו גילינו כי העבירו את שער העליה למטוס למקום אחר וכך הבנו שפספסנו את הטיסה. ישבנו עוד ארבע שעות בשדה תעופה בהמתנה לטיסה הבאה. את הזמן העברנו עם עומר בחוברות צביעה, משחקים וקצת שינה.

נחתנו בקוצ'ין, ולקחנו נהג לגסטהאוס שהזמנו מראש דרך אחד האתרים הגדולים. כשהגעתי למקום, שלומית ועומר חיכו לי במונית עם הנהג ואני יצאתי לראות אם המקום ראוי ללינה. ככה זה בהודו. הגסטהאוס היה ריק מאדם ובגינה עמדו מספר מקומיים שבדיוק שיפצו את שאר החדרים. החלטתי לוותר על התענוג והמשכנו למלון מערבי רגיל עם שני חדרי שינה, מקלחת מפנקת ומזגן. 

התמקמנו ויצאנו לסיבוב בנמל של קוצ'ין. הייתה שעת ערב חשוכה ובכל זאת הצלחנו לראות איך המוני אנשים בוהים בילדה המתולתלת עם הבובה בעגלה. החום והלחות לא הוסיפו לאווירה והחלטנו שעל הבוקר אנחנו ממשיכים מכאן למקום קריר יותר – למונאר. 5 שעות ומיצינו את קוצ'ין. בבוקר הגיע הנהג שהזמנו דרך הקבלה ויצאנו לדרך אל עבר העיר מונאר. הנסיעה אורכת כחמש שעות ארוכות, עומר נרדמה לשעתיים בתחילת הנסיעה, והדרך עוד רק בתחילתה. באמצע הדרך להקה של קופים עמדה בצידי הדרך והבננות שקנינו לנסיעה הפכו לארוחת הבוקר שלהם. כשהגענו ישנו בכפר ליד מונאר, בעל הגסטהאוס עדכן אותנו שיש שביתה ולקראת הערב ירדנו לדאבה (מסעדה הודית) המקומית. גם כאן לא יכולנו לפספס שהאנשים בכפר התלהבו למראה הזוג הצעיר והילדה המתולתלת שנראים שונים, אבל הפעם זה היה אחרת. התחילו להתגודד סביבנו אנשים ולנופף לשלום לעומר, כשאחד מהם ניגש וביקש להצטלם איתה. הסכמתי, ולאחר מכן הגיע עוד אחד ועוד אחד עד שהגיעה אישה מבוגרת שביקשה גם היא תמונה. מחיבתה הרבה היא נתנה לעומר צביטה קלה על הלחי, כזאת שעושים לילד מתוק, אבל עומר לא הייתה מרוצה בלשון המעטה, ובזה נגמר לו מסע הצילומים.

הבוקר הגיע ורק איתו הבנו את חומרת השביתה. הריקשות, המסעדות, השווקים – הכל סגור עד שש בערב. לא הייתה לנו ברירה אלא להישאר בחדר. אבל, מסתבר שדווקא ביום זה עומר החליטה שהיא מיצתה את כל הצעצועים שהביאה מהבית וחוברות הצביעה והרגשו שאנחנו סופרים כל דקה ודקה. ברגע שהשביתה נגמרה קפצנו על ריקשה ויצאנו לרחוב הראשי של מונאר. טיילנו בשווקים והתיישבנו לאכול בדאבה מקומית את הדוסה המפורסמת. במונאר בשונה מגואה, האוכל בעיקר הודי מקומי. למזלנו עומר ממש התלהבה, לא יודע אם מהאוכל או מצורת ההגשה. עלה בננה נפרש על השולחן, ועליו אורז עם רטבים. האכילה היא עם הידיים. כולנו קצת ילדים.

במהלך הארוחה שמענו אנשים מדברים עברית, והבנו שמדובר במשפחה ישראלית עם שלושה ילדים המטיילים בהודו כבר כמעט שנה. כמו ישראלים בחו"ל החיבור היה מידי. במהלך השיחה הם סיפרו לנו על הגסטהאוס בו הם לנים וכבר למחרת עברנו לשם. קיבלו את פנינו משפחת לוקאץ' שפגשנו בלילה ועוד זוג חברים ישראלים שמטיילים באזור. עומר הייתה בעננים. היא מצאה שלושה חברים חדשים, ואנחנו מצאנו אנשים נוספים לשוחח איתם. את היומיים הבאים העברנו בטיולים ארוכים בשדות התה הסמוכים, עושים קניות ומבשלים לעצמנו ארוחת בוקר, ישנים צהריים ובערב קצת מסתובבים ואוכלים. ועומר? לא אכפת לה. היא רק רוצה לשחק עם החברים החדשים.

ביום השלישי יצאנו לטייל באזורים הסמוכים, כשלפתע פגשנו פילים פראיים בטבע. עומר כל כך התלהבה מהרעיון של פילים חופשיים וכך במהלך הימים הבאים המשכנו לחפש פילים. כשחזרנו מהטיול בנסיעה מול כפר, ראינו ילדים משחקים כדורגל מרחוק. ביקשתי מהנהג לעצור וירדתי לשחק איתם קצת. כששיחקנו הבחנתי בכדור המרופט שהם משחקים איתו. אחרי רבע שעה של משחק, עם כמה גולים וכמה תמונות למזכרת, חזרתי לריקשה ונסענו חזרה לגסטהאוס. הכדור העלוב ששיחקנו איתו לא עזב את מוחי, והחלטתי שמחר בבוקר אנחנו הולכים לקנות להם כדור חדש. כאבא אני חושב שהפעם אני רגיש יותר לכל מצב הילדים סביב.

למחרת נסענו לחנות וקנינו כדור שהעלות שלו שם שוות ערך לשלושה ימי עבודה של הוריהם של הילדים. חזרנו לכפר, הייתה שעת בין ערביים והילדים לא היו במגרש. בכל זאת הראיתי את התמונה שצילמתי יום קודם לכן לאחד המקומיים, הוא זיהה את הילד וקרא לו להגיע. עומר כל כך התלהבה לתת לו את הכדור החדש, והילד שרץ אלינו קלט את הכדור ועיניו ברקו מאושר. אנחנו היינו מאושרים גם כן, לימדנו את עומר שיעור בנתינה ואהבת חינם.

הימים עוברים והרגע לסיום הטיול כבר כמעט מגיע. נותרו לנו עוד יומיים במומבאי והביתה. במומבאי בחרנו ללון במלון מפנק כדי שנוכל להתרגל לעולם המודרני אליו אנו חוזרים. עומר לא רצתה לחזור, והאמת שגם אנחנו. הימים בהודו לימדו אותנו כמה כייף לנו יחד כמשפחה, ולנו כהורים היא נתנה חוויה מדהימה. להיות עם עומר 24 שעות ביממה במשך שלושה שבועות זה לא דבר שקורה בשגרה. בנוסף, הזוגיות שלנו התחזקה, והאהבה למאמא אינדיה רק גדלה. לסיכום אומר, לילדים לא משנה איפה הם יהיו, ישנו, יאכלו – כל מה שהם רוצים זה להיות עם ההורים שלהם. וההורים שלהם – רוצים חופש! כי מי לא אוהב חופש.

אבא פגוםגל שמוהודוטיול להודו עם ילדיםטיולים בחו"ל