רונה רמון: "אינני רואה את עצמי כאיוב"

רונה רמון ז"ל. צילום תמי בר שי CHICBOX PHOTOGRAPHY התמונות שמלוות את הנאום, צולמו לבקשת רונה רמון בדצמבר 2016 בביתה ומפורסמות כאן אלו שאישרה בעבר לפרסום. 

למה אני? 

דברים שנשאה רונה רמון ז"ל בחוג התנ"ך 929 בבית נשיא המדינה על איוב, נובמבר 2017 

"שחברי הרב שי פירון פנה אליי בבקשה להשתתף באירוע הזה, שאלתי אותו למה אני, למה תנ"ך ולמה דווקא איוב? ותשובות היו אבל אחרי מחשבות רבות החלטתי שאני לוקחת את האתגר ומנסה לקרוא בספר איוב ולהכיר את הסיפור. פגשתי לא פעם מראָה, מראה שבה יכולתי להזדהות, והשאלה של איוב כאדם שהתמודד עם כל–כך הרבה אובדנים באמת עוררה בי הרבה תהיות, איוב ומה שבינינו. 

חקרתי בין חבריי החילונים, וניסיתי לראות מה אנחנו, שלא עוסקים בתורה כדרך השגרה, זוכרים מספר איוב. עסקנו בספרים האלו אי שם בעברנו הרחוק, ורובנו זוכר את הסוגייה. את ההתערבות הקשה בין האלוהים לשטן, שבה הוא בעצם מפקיר את האדם הצנוע, הצדיק, ירא האלוהים, אותו אחד שמאמין בו, ונוטש אותו לידי התעללות אולי בלתי מוסרית, בלתי אנושית, בידי השטן. וכל זה לשם מה? תהיתי לגבי התהליך שאותו איוב עובר.

הרב פירון דיבר כאן לפניי על תופעת הנטישה של איוב. אחד המאפיינים של אבל הוא תחושת הבדידות, שזר לא יבין זאת. וניסינו פה להכביר במספרים אבל לאבל אין מספר. גם אם נתחיל מבראשית, האבל תמיד יהיה איתנו.

הספר לזכרם של אילן ואסף רמון ז"ל. בצד הדיסק שהוציא טל רמון. צילום תמי בר שי 

התמודדות עם אובדנים אישיים מובילה להרבה מאוד שאלות קשות, השאלה השכיחה ביותר היא: "לָמה?". ואני כשנתקלתי בשאלה הזו בתוכי, למה אני ולמה ולמה, הבנתי שאין תשובה ואין נחמה. ולעומת זאת, אם אני משנה מעט את השאלה ובמקום למה שואלת "לְמה?" – כבר יש איזו שהיא התכוונות, כבר יש איזו שהיא כוונה.

והסוגיה הזו בין "למה" ו"למה" הובילה אותי להרבה מאוד מפגשים עם אנשי רוח רבים; הן עם רבנים ומקובלים כאן ביהדות שלנו, והן עם אנשי רוח רבים, מאסטרים גדולים שהיה לי הכבוד לפגוש, ולשאול, לשאול את אותן שאלות קשות. ונחמה אין, ותשובות, כמו שאמרנו, אין. ומכיון שאני אדם רציונלי משהו. ביקשתי תשובה לשאלות, ביקשתי להבין אם כל התהליך הכל כך קשה שאנחנו עוברים בזמן האבל, בזמן השכול, הוא תהליך נורמלי. אנחנו נחשפים  לכאבים שלא הכרנו קודם, ויחד עם זה נחשפים לעוצמות שגם אותן לא הכרנו  קודם.

הגשמת חלומות

התהייה לגבי מה שקורה לי הובילה אותי בעצם להגשים חלום. כן, בדיעבד אני יודעת שזו הייתה הגשמת חלום: נרשמתי לתואר שני בבריאות הוליסטית, והקדשתי את כל השנתיים האלה לנושא השפעות הטראומה והאבדן, ולמה שלמדתי אז על נושא של צמיחה בתוך משבר. בראשית. 

 

יצירה של רונה רמון ז"ל צילום תמי בר שי CHICBOX PHOTOGRAPHY

 
ההתערבות שמכה באיוב גוזלת את רכושו, את ילדיו וכן את בריאותו, אבדן קשה, כבד והוליסטי. אבדן שפוגע בגוף ובנפש, הן בקוגניציה והן במשבר רוחני; אני מול האלוהות, מול הטבע. איוב מאבד את הרצון לחיות ומבקש למות, אך אינו נוטש את אמונתו שלא חטא, והוא בוטח בצדקתו, ונכנע לכאב.

הדיון כמו שנאמר קודם על 'צדיק וטוב לו ורשע ורע לו' הוא דיון פילוסופי בפני עצמו. ואיפשהוא ניחם אותי לדעת שהוא מסופר כמטאפורה בלבד. קשה לי להאמין שמשהו נשגב כמו האלוהות עומד בתחרות שכזו. האבדן והאבל הובילו אותי לשאלות רבות. פניתי לאקדמיה, ובכל פעם שמצאתי מחקר או מודל אנושי המתאר את התהליך שבו אבלים מתמודדים, ראיתי כי אני אדם נורמלי. בשנים האחרונות פתחתי קליניקה משלי, ואני יועצת לאנשים בתקופת הכאוס של תהליך האבל. כפי שאמרתי האתגר עבורי היה ללמוד ולנתח ולהכיר את התהליך שאיוב עובר, כאילו היה מגיע אליי כמטופל כבר היום; לנסות ללוות אותו בתהליך האבל, ולעודד לצמיחה מאותו אירוע קשה, ולתמוך בו, כפי שכולנו עוברים משברי חיים.

הסוגיה המעניינת היא אותו התהליך. כשנפגשתי במודלים אנושיים ראיתי שאני חלק מקבוצה אנושית. תהליך הטרנספורמציה או ההתמרה לאחר אירוע מחולל הוא התהליך שדרכו הייתי רוצה להתבונן בכל מה שעובר על איוב. השלב הראשון זה הקריאה לשינוי. בעצם המציאות שמשתנה בעקבות האבדן. רִיק גדול מתרחש בזמן שאנחנו מאבדים את היקר מכול, ובאותו זמן ובאותו רגע חייב להתעורר משהו אחר: המניע למשהו אחר הוא משמעות החיים.

צילום תמי בר שי CHICBOX PHOTOGRAPHY

לדאבוני הרב נאלצתי בחיי להעביר ולקבל בשורות איוב, בשורות שבעצם מתארות את המציאות שאיננה עוד, וכן את המציאות שאמורה לצמוח ממנה. הקריאה לשינוי מלוּוה בכאב אין סופי, על אחת כמה וכמה כשאנחנו מאבדים את הדור הבא, כי הרי תפקידנו הבסיסי כהורים ובני אדם וכבני אנוש זה להאמין ולפתח את הדור הבא. משמעות החיים היא היא המניע לצמיחה.

כשהלכתי ללמוד פגשתי משפט כל כך משמעותי ששינה את חיי, משפט שאושש את מה שבליבי כבר הבנתי. פרידריך ניטשה אומר כי "מי שיש לו  איזה לָמה שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל ". מתוך ההבנה הזו של משמעות חיי אחרי אובדנו של אילן הייתה האימהות שלי. האימהות שלי הפכה אז למהות חיי, והיא מילים גדולות ומעשים קטנים, הכנת ארוחת צהריים. או ימים של השגרה הם היו משמעות חיי באותה תקופה צרה וכואבת.

הכעס שמתעורר באיוב הוא משמעות חייו. אנחנו כועסים על רעיו, על המילים הריקות, השאלות הקשות שהם מעלים מול איוב שממילא מרגיש בודד וגלמוד, אבל יחד עם זאת הם אלה שמעוררים את הכעס אצל איוב.

כעס זה רגש חזק מאוד, זה מניע למעשים, למהפכות. והנה אנחנו רואים את איוב בפעם הראשונה נעמד מול רעיו ובכל ליבו מצדד בצדקתו, על האמת שלו. המאבק הוא השלב השלישי, המאבק שבו אנחנו חייבים לבטא את הכאב. אבדן או טראומה כפי שאמרתי זו השפעה הוליסטית, בגוף, בנפש, בקוגניציה וכן גם כאב רוחני מול האלוהות. סך כל הכאבים מביא למקום שהמוות לעתים נראה כנחמה. זה שלב שבו חשוב מאוד לבטא את הכאב והצער ובו זמנית ממש לראות את החוזקות המתעוררות לאור המציאות החדשה.  אנחנו רואים את איוב הולך ומתחזק בעמדתו ככל שהשיח מתקדם. והמילים ריקות והם לא הדיון היום אבל התובנות הן חשובות. איוב נקלע לאותה התערבות גורל בלתי אנושית, ובלתי מוסרית, אולי לשם הוכחת האגו של האלוהות, או הטבע וקשה שלא להזדהות.  הסליחה, התמיהה של איוב, היא היא נקודת המפנה. הוא מבין שממקום זה הוא חייב להתחיל מבראשית.

"השמיים אינם הגבול. עלה והצלח", ההקדשה שרשמה רונה רמון ז"ל בספרים שחילקה לנוער ומתגייסים. צילום תמי בר שי CHICBOX PHOTOGRAPHY

אני רוצה לספר לכם סיפור קצר על זיכרון ראשון שלי בחיי: כשהייתי בת שלוש התרחשה כאן מלחמת ששת הימים. ילדה שיושבת בחדר המוגן שהיה שוחה בחפירה בחצר, אמא שרצה בין הבית ובין הרדיו, ימים שעוברים כמו הזיה לא ברורה. ורק העובדה שאבא לא בבית הטרידה אותי. אבא מגיע אחרי שהמלחמה הסתיימה, הוא לחם בסיני, והדבר הראשון שיוצא מתרמילו היא בובת נחום תקום. אני כילדה שובבה יושבת עם הבובה, דוחפת, מכה ומכה שוב, בועטת ומצמידה, ובכל פעם מחדש הבובה מתרוממת ומשמיעה צלילים. וכשהעליתי את הזיכרון הזה מתת המודע שלי, הבנתי עד כמה הוא סמלי ומשמעותי הזיכרון הזה לחיי כולם. לאחר אבדנו של אסף הבנתי שיד הגורל או האלוהות או הטבע מכה בכולנו כבני אנוש, מי יותר ומי פחות, והדבר היחיד שנותר לנו היא הברירה: כיצד אנחנו בוחרים לקום ואיזה צלילים אנחנו בוחרים להשמיע.

"עם מותו של אסף, נולד בי משהו חדש"

אז כן, עם מותו של אסף בני היקר הגעתי לתהומות של כאב שלא תיארתי לעצמי , ובו זמנית נולד בי משהו חדש.

משפט אחד של אסף הניע אותי לפעילות, והחזרה שלי לחיים הייתה בזכות המשפט הזה. עם ההתמודדות של אילן והמורשת שלו כגיבור לאומי, גיבור בינלאומי התמודדתי במסגרת שיתופי פעולה רבים פה בארץ, אבל רק לאחר שאיבדתי את אסף יצאתי לדרכי הציבורית מתוך בחירה, מתוך רצון להשפיע. משום שמצאתי את המילים הכל כך מרגשות של אסף, הן אלה שהרטיטו את מיתרי ליבי והפכו אותן לצוואה לחיים.

אסף כתב שהוא ואחיו חונכו ובורכו להתחנך לשאוף להגשמת חלומותיהם, על בסיס האמונה שכל אחד צריך למצוא את ייעודו בעצמו.

האימהות אותה משמעות חיים צרה, התרחבה דווקא כשמשפחתנו הצטמצמה. בזכות אבדנו של אסף – כן, השתמשתי במילה קשה, בזכות – אני מגיעה לאלפים של ילדים ומשפחות. אנחנו לא פותחים דף חדש, אנחנו לוקחים את כל הספר איתנו ומשם מתחילים מבראשית, כי אין ביטוי ואין נחמה על היקר שאבד. דרך פעילות ההנצחה אני זוכה לראות אלפי ילדים ובני נוער גדלים ומתחנכים בדמותם של אילן ואסף.

רונה רמון ז"ל במטבח ביתה ביפו. צילום תמי בר שי CHICBOX PHOTOGRAPHY

איוב בורך בארבעה דורות. אני מתברכת במעגלים רבים של בני נוער ואזרחים שנהנים מקרן רמון שכאמור נוסדה רק לאחר אובדנו של אסף, רק היא מפעילה אלף ושש מאות ילדים בשנה זו בלבד. הדרך להנצחה, הדרך להמשכיות הקשר דרך החינוך עזרה לנו להקים שמונה–עשר בתי ספר על שם אילן ואסף, ולאחרונה אני מעורה ומובילה את "בית אסף", מכינה קדם צבאית לנוער בסיכון המעניקה הזדמנות אחרונה לצמיחה ולהשתלבות בריאה בחברה. זוהי המורשת של אסף. זוהי המורשת של אילן, ואני ככלי מחנכת לאורם.

לסיום, איוב ואני. הוא הוא, הוא עם הסיפור שלו ואני עם הסיפור שלי. הרי כל כך הרבה איובים יש לנו בחברה הישראלית. אינני רואה את עצמי כאיוב, ואפילו שמי, רונה, מצביע אחרת. ואני חייבת משהו פרטי: אילן התאהב בי בזכות שמחת החיים שפעמה בי. היום אני שמחה וגאה גם להודות שאני מגשימה חלומות רבים, ודרך העשייה החברתית אנחנו גורמים לרבים לחייך, ולחיות את החיים בשמחה.

אילן רמון ז"לרונה רמון