"בשנה הבאה אני רוצה להפסיק להיות ענייה"

בשנה הבאה אני לא רוצה לחלום, אני רוצה להגשים. אני רוצה ליישם את הדברים שלמדתי בדרך הקשה ושוב להפוך את הלימון ללימונדה, יום אחרי יום. לימון ללימונדה, שעועית מהקופסה לצ'ילי קון קרנה, חזה עוף לשניצל וכד'. העיקר לעשות דברים.

אני רוצה סוף סוף לעשות סדר בבית, כי כרגע כל אובססיית הסדר שלי מתנקזת בכתיבה של טקסטים אסתטיים להפליא עם רווחים, סעיפים ותתי-סעיפים. זה מפריע לי לכתוב ספר כי אני בורחת לנקודות מרגשות. אבל די. בלי תירוצים. השנה אני כותבת את הספר הזה.

אני רוצה ללמוד להיות אנוכית. "אנוכיות" זו מילה עם יחסי ציבור איומים וכבר מזמן צריך לעשות לה ריקליימינג כי "לא להיות אנוכי" זה בעצם "לרצות מישהו אחר". בשנה הבאה אני אדאג לעצמי יותר. יותר ממה שאני דואגת לאחרים. אני אעשה יותר לביתי. למדתי לשים את עצמי במקום הראשון אבל זה קשה מאד להיות שם. זה תהליך שלא מפסיק. זה סוג של ספירלה שמתרחבת או מתכנסת, רק כדי לספק לי מבט קצת שונה על מה שקורה איתי.

אני שונאת כשלא קורה איתי כלום. אפילו אם זה יום-יומיים. אני אוהבת את החיים שלי מסעירים. אני אוהבת שגרה. שגרה של לישון ביום שישי עד עשר בבוקר עם פוך ומחמם בחדר, להזיע את כל העייפות של השבוע החוצה, כמו בסאונה לעניים.

אני שונאת להיות עניה. זה עוני שקוף כזה שכלפי חוץ נראה נוצץ, אבל חלול בפנים, כמו ביצת קינדר ששכחו להכניס לתוכה את ההפתעה. וזה מאכזב. לעבוד קשה ולהשקיע ובסוף להגיד שאני עשירה בשוטף פלוס גלעד שליט. כל הזמן זה ככה, כמו מרדף אחרי קו האופק, ואני רוצה שהשנה זה יהיה אחרת.

אני עובדת מאד קשה ואני לא מתכוונת להפסיק. אני לומדת להתמקח ולומדת את הערך העצמי שלי. ועדיין כל בוקר אני שואלת את עצמי אותה שאלה: "כמה אני אוהבת את עצמי היום?" יש ימים שאוהבת מאוד ויש ימים שפחות. אני יודעת בוודאות שאני אוהבת את העבודה שלי – כל פרויקט ופרויקט. אפילו כשאני עמוסה ואין לי אפשרות לקחת חופשת מחלה, אז אני עובדת עם דלקת באוזן.

השנה הבנתי שאני אוהבת ללמד אחרים. כשהייתי קטנה חלמתי להיות מורה, אבל זה לא הסתייע. עכשיו אני מממשת את זה, כי סוף סוף צברתי מספיק ביטחון עצמי כדי להבין שאני מעניינת לא רק את עצמי אלא גם אחרים.

השנה החדשה מביאה איתה תקווה. האמת גם כל חודש. וגם כל שבוע. וכל יום. כל שעה. כל דקה. תלוי באיזו רזולוציה אמדוד את ההצלחות שלי. אני רוצה לא להפסיק להתפעל מדברים קטנים, כמו שמש בחוץ ורוח נעימה. או גשם, אבל אני בבית, וגם הבן שלי בבית והחתול מתכרבל לו לידי כאילו בנונשלנט, אבל בפועל גם הוא רוצה יחס.

אני יודעת שגם בשנה הבאה אעשה טעויות ואתאכזב מעצמי ומאחרים. אבל איכשהו מרגיש לי עכשיו שיהיה בסדר. אני לא מתחילה את השנה "טאבולה ראסה", לוח חלק, אני מתחילה אותה עם סדקים של ניסיון. וזה אחלה.

מה אני מאחלת לעצמי? בעיקר שלווה והגשמה.

2019שנה חדשה