האובססיה שלנו למשפחות המלוכה עוד תעלה לנו ביוקר

לפעמים אני באמת לא מבינה מה עובר עלינו. מדינה קטנטנה במזרח התיכון עם מיליון בעיות על הראש. פקקים, תחבורה ציבורית לא מתפקדת, שחיתויות, חקירות, רצח נשים, יוקר המחייה, מנהרות בצפון ובדרום, חרמות בינלאומיים, שיימינגים, תביעות ואייל גולן אחד – ומה שאנחנו מתעסקות בו לא מעט מהזמן שלנו, בכלל לא נמצא כאן. ליתר דיוק – הם – בכלל לא נמצאים כאן. אני מדברת כמובן על משפחות המלוכה.

מלכותיות בדרכן. צילומי מסך מתוך אינסטגרם

מחד, הקרדשיאנ'ס, המשפחה האמריקאית הכי מפורסמת בעולם. המנצנצת, המוחלקת, המפולטרת, המסנופצ'אטת, המתרברבת בעושר שלה עד בחילה כשכולנו מבקשות עוד מהשיט הזה. ולצידם יש את המלוכנית השנייה, זו המעונבת, המנומסת, המחויטת והדרמטית לא פחות, הלא היא משפחת המלוכה הבריטית. אף אחת מאיתנו לא באמת יודעת מה שם המשפחה שלהם, אבל מה מייגן מרקל לבשה בחודש האחרון אנחנו זוכרות מעולה. ובין שתי המשפחות הללו תהום. ובין שתי המשפחות הללו דמיון מדהים. ושתיהן עושות לנו להרגיש בדיוק אותו דבר – לשכוח מהחיים שלנו כאן. אין לנו כוח לכל הבלגן הלבנטיני הזה, הבו לנו תמונות של קריס ג'נר מחזיקה מזוודה שכתובת עליה "ריצ' אז פאק" ונשכח מצרותינו. כי באמת איך אפשר לחיות באושר כשכלום לא ברור?

לא יודעת אם אצליח לרכוש דירה, רכב, להתחתן, להוליד ילדים, להיות בעבודה יותר משנתיים, לראות את החברה הישראלית הופכת ליותר סובלנית, אין לי מושג. כבד, כבד פה מידי. יש בחירות כשלא צריך, אין בחירות כשצריך, ניצולי שואה ממשיכים להיות מוזנחים, הורים ממשיכים לא לחסן, העוולות החברתיות הולכות ונערמות סביבנו וגם הרשתות החברתיות הפכו לכלי לתעמולות. ואיך אפשר לאזן את הטירוף הזה בכלל.

אנחנו כל הזמן לא בסדר, תמיד יש מה לעשות והרגש שכנראה מאפיין אותנו יותר מהכל הוא אשמה. סליחה שנשמתי, סליחה שנולדתי. אבל הנה מי שלא מתנצלים, לעולם. ואיך אפשר שלא להבין את האסקפיזם המושלם הזה, את ההתעסקות האובססיבית שלנו בשתי משפחות המלוכה הבינלאומיות, שנותנות לנו קצת נחת. הן, שקפצו לגיחות קצרות לישראל באופן לא רשמי כמובן, הן שאנחנו לא מעניינות אותן בכלל, הכי מעניינות אותנו.

ואם חשבתן שהדברים הולכים להיות שונים, אז בהחלט לא, וזה רק יחריף. המסטיק למוח הזה, שגורם לנו לנטרל כל מה שכואב, מעייף ומתיש, ימשיך להילעס תחת כל עץ רענן. נראה איך פרינס הארי הופך לאבא, איך מתפתח הריב של אשתו עם קייט, נתהה אם קנדל תיכנס להריון ונחכה בשקיקה לקולקציית האודמים ה-483 של קיילי. נבהה בגוף המשורטט של קים, ברגליים הדקיקות של מייגן, בחשבונות האינסטה ששוברים את הרשת ובפפראצי שמצליח לשמור על רלוונטיות. אבל רק איתן, עם משפחות המלוכה.

במקום להתעסק במערכות היחסים שלנו, בחיים האמיתיים, בלהביט אחד לשנייה בעיניים כשאנחנו מדברים ולא לשרוף את העיניים שלנו בתוך מסכים, אנחנו מתעסקות נון סטופ בשתי משפחות מעבר לים, שלא שמות עלינו זין. באנשים שמבזבזים מיליוני דולרים על שטויות, שלובשים פרוות וצדים חיות בשביל הכיף. שמתנהלים בניגוד לערכים חיוביים שכולנו גדלנו עליהם, שזורקים כסף שיכול היה להציל ילדים רעבים לא רק באפריקה, גם כאן בישראל.

אנחנו שרויות בביצה הטובענית של תרבות הכלום, והשום דבר, והזיוף הזה שמרוקן את הנשמה. תסלחו לי שאני נשמעת כמו מטיפה וצדקנית, אבל לגמרי איבדנו את המיקוד על מה שחשוב. אנחנו כמו מפלצות שצריכות עוד ועוד ג'וס, רכילות וסיפורים דרמטיים. גיא פינס היה פעם בדיחה מביכה, היום קשה לסיים את היום בלעדיו. עוד משהו שישכיח אותנו מעצמנו. ונהפוך לאטומות וקהות ולא ביקורתיות. ונכון שיצאנו להפגין אבל – כן, זה יכול היה להיות טוב יותר. מה היה קורה אם את כל הזמן שאנחנו מקדישות לרכילות הממסטלת הזו היינו מקדישות לעשייה חיובית? הלוואי, הלוואי, הלוואי ונעשה את זה. אני מבקשת שבשנה הבאה נהיה קצת פחות עסוקות בהן, ויותר עסוקות בנו. בחיים עצמם, שלנו. החשובים באמת.

בית המלוכהטראשמייגן מרקלמשפחת קרדשיאןקים קרדשיאןריאליטי