כבר לא שותקות: האירועים הפמיניסטיים הגדולים של 2018

גם ב-2018 הטנגו עתיק היומין של נשים ופטריארכיה המשיך; צעד קדימה ושניים אחורה. מה שנחשב הישג הוא, לפעמים, רק סימון עמוק של כאב, חידוד תודעת הכאב, הרחבתו. אספתי את האירועים הפמיניסטיים המרכזיים של 2018, אלה שכבר נחרטו בדפי ההיסטוריה.

metoo הדור הבא

"למה לא התלוננתי" הוא הישג פמיניסטי. השיח הציבורי נמלא בדוגמאות מוחשיות לנשים (וגם מעט גברים) שהאירו את הממסד החוקי ומוסדות החוק והאכיפה, באור המתעתע תחתיו הם חוסים. חד צדדיים, סוכני פטריארכיה, ולא פעם – מערכות רגולציה שתחתם נרמסות  הנשים שכבר העזו להתלונן. 

הרשתות החברתיות מאפשרות לנשים להשפיע על סדר היום התקשורתי. רעיונות ומאמרים שפעם היו נבעטים על ידי עורכים זחוחים במערכות עיתונים פטריארכליות, הופכים היום לפוסטים נקראים שהופכים לחדשות. אנחנו כבר לא מושתקות, יש לנו קול, הוא נשמע.

מיצג מחאה בכיכר הבימה בתל-אביב. צילום: קלאודיה לוין

מחאת הנשים נגד רצח מגדרי הייתה ההיי לייט של השנה שמסתיימת היום, כאשר הפגנת "אני אישה אני שובתת" סימלה אותה יותר מכל. מחאת ענק של עשרות אלפי נשים אשר יצאו לרחובות במחאה על אוזלת היד המערכתית, המפקירה את דמן של נשים והופכת אותן לקרבנות חסרות אונים בידי בני משפחה רוצחים. נשים יהודיות וערביות מצופפות שורות יחד, קוראות – "לא עוד".

בבסיס ההישג המרשים הזה עומדת הסטטיסטיקה האיומה של 26 נשים שנרצחו על ידי גברים, לרוב בני זוגן, בשנה הזו. אצלנו בפמיניזם אין הישגים שאין בבסיסם כאב עמוק.

שנת העולב הקואליציוני

שנת 2018 גם תיזכר כשנת העולב הקואליציוני בו שרות ממשלה וחברות כנסת מהקואליציה לא תמכו בהצעת האופוזיציה להקמת וועדה חקירה ממלכתית שתטפל בתופעת האלימות המגדרית ותפעל למיגורה.

דואגת לאישה אחת. השרה מירי רגב. צילום מסך מתוך עמוד הפייסבוק של מירי רגב

והנה, ימים ספורים לאחר שמילאנו את הרחובות בעצרת בכיכר רבין וקראנו די לרצח נשים, התבשרנו כי בשל הצפיפות במתקני הכליאה, מאות אסירים ישוחררו טרם סיימו לרצות את עונשם ויחזרו לרחובות, רבים מהם ביצעו פשעי מין ופשעי אלימות במשפחה. צפוף להם בכלא. התזמון ההזוי ביותר של שנת 2018 הוא לא אחר מאשר זה. ביום בו התקבלה ההחלטה כתבתי פוסט: "רוצות לצאת לרחובות להפגין? נמלא לכן את הרחובות בעברייני מין ואלימות, אז אולי כדאי שתישארו בבית". אני יודעת שזה לא בדיוק ככה, אבל מדהים כמה שזה בדיוק בדיוק ככה. שנת 2018 הבהירה לנו שהעולם אוהב אותנו קרבנות פוטנציאליים ושאין לנו שליטה על הרגע הבא.

התקשורת לצידנו

התקשורת ידעה מהלכים יפים בשנת 2018. המאבק העיקש להפעלת לחץ על הפרקליטות במשפט אלון קסטיאל פתח את 2018 בטון צורם. עירד מרציאנו צייגר עמדה עם שלט נייר בכניסה לאולם בית המשפט ועליו הכיתוב "אלון קסטיאל אנס אותי". קסטיאל, אז נתון במעצר בית בבית הוריו המפנק ביפו, נהנה ממפעל ההלבנה שכל גבר בעל ממון נהנה ממנו, עם יחס אוהד בתקשורת ורוח גבית של רני רהב, שמייצרים מעצם היותם מכבש לחצים שמופעל על כל מתלוננת ומתלוננת. שנת 2018 מסומנת אצלי כהצלחה עם הרשעתו של קסטיאל ושליחתו לכלא, על אף עסקת הטיעון המקוממת. בפמיניזם, כמו בפמיניזם, ההצלחות אינן זוהרות ומסחררות. אלה הצלחות מסויגות, לעומתיות. ההצלחה הגדולה בעיניי הייתה של אותן נשים גדולות מהחיים כמו מרציאנו צייגר ושרי גולן, שלא עזבו ולא נחו ולא נכנעו, שדפקו ודפקו ודפקו על הקיר האטום הזה עד שנשמע קולן. זו הייתה, ללא ספק, השנה שהן חרטו בה את סימני הציפורניים שלהן.

מובילת המאבק נגד קסטיאל. עירד מרציאנו צייגר. צילום: מיכל פעילן

המאבק התקשורתי המשמעותי השני של שנת 2018 הוא המאבק של אייל גולן. וכן, כבר טחנו אותו מכל הכיוונים. וכן, צריך להמשיך ולטחון. מפעל ההלבנה העצום הזה, שכלל השנה גם פרס ממלכתי מטעם חברת כנסת, אינו נח לרגע. מהדהדים בראשי עדיין דבריה של פנינה רוזנבלום כפי שהשמיעה בכנסת "הוא נמצא זכאי". אז לא, חמודה, הוא לא נמצא זכאי, פשוט לא נמצאו מספיק ראיות כדי להעמיד אותו לדין. ולמה לא נמצאו מספיק ראיות? אין לי מושג. אין לי מושג עד כמה לעומק בדקה משטרת ישראל את ארבע הקטינות שהעידו נגדו במשטרה ואז חזרו בהן באורח פלא. ובכלל, כלל הברזל המסתמן בעולם הזה הוא שכשיש לך הרבה כסף ואתה מצליח לגייס סביבך רני רהבים וענקי תקשורת, אז לעולם לא יהיו נגדך מספיק ראיות.

ח"כ נאוה בוקר לא מתנצלת. אייל גולן. צילום מסך

מערכת החוק מתעשתת

השמחות של שנת 2018 באו לנו דווקא מכיוון הרגולציה והחוק. אמנם צנועות, נכתבו בדם, אבל עדיין מאוד משמעותיות: קריאה ראשונה ושנייה של חוק הפללת הלקוח ואולי ככה קצת פחות אינוס נשים בתשלום על ידי זנאים, המשטרה לא תשמיד יותר את ערכות האונס שנלקחות מנשים בחדרים אקוטיים וכך אישה תוכל לפתוח בהליך משפטי גם שלא בסמוך לאונס שעברה, ותיקון לחוק השמות שימנע מעברייני מין להחליף את שמם ולצאת לצוד שוב. לא פחות הישגי: משרד הבריאות אוכף נוהל חדש לפיו כל מי שמגיעות ומגיעים במצב של טשטוש לבתי החולים ייבדקו להימצאות סם אונס בדמם, הישגים שכולם רשומים על יעל שרר שלא נחה לרגע בעניין. 

פורצת דרך. יעל שרר. צילום: לובה פיין

מדהים שדברים כה אלמנטריים הושגו השנה לאחר מאבקים, אבל העיקר שהושגו וסיפקו לנו רגע של נחת.

יותר פוליטיקאיות

גם בבחינת ייצוג נשים במרחב הפוליטי שנת 2018 הביאה איתה בשורה: קמפיין המעודד נשים לקחת חלק בבחירות המוניציפליות הביא ליותר מהכפלת מספר הנשים המכהנות כראשות רשות מקומית בישראל. כן, נתון משמח, ועדיין – כל כך מעט נשים לעומת מאות גברים המכהנים בתפקיד הזה. יש עוד דרך רבה לפנינו, אבל נראה שהתחלנו לצעוד.

הנבחרות. מימין למעלה ועם כיוון השעון: ד"ר עינת קליש-רותם, ד"ר גלית שאול, ד"ר עליזה בלוך, אושרת גני-גונן, שושי כחלון-כידור, רותם ידלין. במרכז: טל אוחנה. קרדיטים: עמודי הפייסבוק של הראשות

ואם אפשר לרגע אופטימיות פמיניסטית קטנטנה: שנת 2018 הביאה איתה את סדרת ספרי הקריאה "קטנות גדולות" ואת "סיפורים לפני השינה לילדות מורדות". בתי בת השמונה קראה לי לפני כמה ימים למיטתה. השעה הייתה כמעט 21:00 והיא שכבה שם מכוסה, מחבקת בובה ביד ימין ואוחזת את אחד מספרי הסדרה ביד שמאל. "אמא, את יודעת מי זאת אמלין פנקהרסט?" אמרה לי הקטנה הזאת בעיניים נוצצות "היא לא מפחדת מכלום!".

מאחלת לכולנו שנת 2019 שלא מפחדת מכלום.

קרדיט לתמונת הנעליים בשער: מגד גוזני

#MeTooאייל גולןאני אישה אני שובתתבחירותיעל שררלא התלוננתינשים בפוליטיקהסיכום 2018פמיניזם