"קינג ביבי": כל האמת בפרצוף גרסת בנימין נתניהו

"אנחנו היינו מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים", טוען השיר של אלתרמן שלמדנו לשנן בתיכון. כנראה שמישהו צריך כבר להגיד שאותו מגש של כסף שעליו צמח ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא, כמובן, מות אחיו יוני נתניהו ז"ל – זה מה שהוביל את הסטודנט למנהל עסקים הישר ממדשאות הקולג' האמריקאים אל הפוליטיקה הישראלית. בהמשך הוא צמח ועלה מתוך הפיגועים. היום הוא דבוק לכיסא מתוך אוזלת ידם של המנהיגים (אם אפשר לקרוא להם כך) מן השמאל. על כל אלו צמח ראש ממשלה, שנדמה שהיה פה מאז ומעולם ונדמה שהוא לא הולך לשום מקום.

זו, לפחות, המחשבה הלא נוחה שעלתה בי במהלך הציפייה ב"קינג ביבי". סרטו של דן שדור, שישודר ב-9/1 ב-yes דוקו וב-STINGTV, מורכב מקטעי ארכיון שמבקשים לפצח את החידה כיצד הפך בנימין נתניהו לאיש שגם השמאלנים מתקשים לדמיין את המדינה שלא בהנהגתו. שדור אמנם סיפר, בתום ההקרנה לעיתונאים, שהמטרה שלו היתה "לאתגר את ההנחות שיש לנו על האיש", אלא שלמרות הניסיון לשמור על איזושהי ראייה יחסית אובייקטיבית, או לפחות מלאה, הציניות ניכרת – אם לא זו של היוצר, אז זו של ראש הממשלה. 

 

בעבודת פסיפס של ראיונות וקטעי טלוויזיה נדירים יותר או פחות, בעיקר משנות ה-70 המאוחרות ועד לאמצע שנות ה-90, נחשף לנו התהליך שבמהלכו הפך איש השיווק האמריקאי, אותו ילדון מזיע וסתור שיער שמצא את עצמו מייצג את ישראל בניכר, למכונה משומנת היטב של נאומים מבריקים וראיונות שנונים. פרפורמר שעוד ילמדו עליו, אם לא כבר עכשיו לומדים. ואותה יכולת פנומנלית לשאת נאומים ולסחוף את הקהל, היא שהביאה אותו למעמד הבלתי מעורער שבו הוא נמצא היום. 

שם לא פחות הולם לסרט היה יכול להיות "המופע של ביבי" (שלא לומר "מופע האימים של ביבי"), שכן מתוך אותם קטעים עולה כיצד בנחישות של נחום-תקום נתניהו בנה עולם שבו אנחנו רק הסטטיסטיים. אנחנו רק דמויות המשנה שעוזרות לו להגיע אל היעד. וזה, אגב, כולל את שלושת נשותיו, לפחות כך על פי הסרט. ומה היעד? טוב, נו, את זה אפשר להבין מהשם שנבחר.

נתניהו עבד קשה כדי להפוך לאמן-פוליטיקה והצליח לבנות קריירה הנשענת על הופעות – כיאה לעידן שבו אנו חיים, שבו המציאות אינה שווה אם היא לא מצטלמת יפה לאינסטגרם. הוא הבין שבסופו של דבר הדמות, הייצוג שלה, חשובים לא פחות מהתוכן, אם לא יותר. אתם יודעים – לא חשוב מה אתה אומר, אלא איך. ונתניהו הבין את זה בזמן שאנחנו עוד צחקנו מדודו טופז רוקד עם צ'יצ'ולינה – עוד קטע שמופיע בסרט ולא סתם. כבר אז נתניהו הבין את הנוסחה המנצחת: שילוב בין השראה ממשפחת קנדי אותה ספג בילדותו בארצות הברית, אתוס ציוני המבוסס על אחיו המנוח ויכולת לכבוש קהל בעזרת תורת הנאומים, אותה תורה אותה למד ושינן ושמונגשת אלינו בין הפריימים הארכיונים.    

"ביבי קינג" אמנם מצליח להציג את נתניהו כאיש בעל אידאולוגיה ברורה שמלווה אותו מתחילת הדרך, וזה בהחלט יאמר לזכותו בעידן בו פוליטיקאים מזגזגים רצוא ושוב בהתאם לנשיפות הרוח, אך עם זאת האידאולוגיה היא תוספת פרווה שכזו לערך האמתי שהוא מביא איתו: היכולת לפלרטט עם מרואיינים אמריקאים או לשתוק מעט ביחד עם האו"ם. ואולי בגלל זה מצאתי את עצמי בוכה מול המסך בזמן ההקרנה, ולא רק בגלל דמעות שתמיד עולות בי כשאני רואה את פניו של יצחק רבין ז"ל, הידיעה שגם את המנהיגים אנחנו בוחרים, בסופו של דבר, רק על פי כריזמה והיכולת לעבור מסך.

 

רק לפני כמה ימים איילת שקד סיפרה על אביה העיראקי ואמה המורה, כניסיון להציג אותה "אחת העם" – אותה תמה שנתניהו מציג כבר שנים. על אף היותו אשכנזי למהדרין, בוחרים רבים עדיין מתייחסים אליו כמנהיג שסוף סוף מקשיב להם, אחרי כל שנות ההגמוניה של האליטה האשכנזית. אבל, לפחות מהצפייה בסרט, נראה שהסיבה העיקרית שבגללה הוא ממשיך להיבחר שוב ושוב, היא כי הוא מוכר לישראלים את מה שהם רוצים יותר מכל: להגשים את החלום האמריקאי.   

בנימין נתניהופוליטיקהקולנוע