"החרם הגיע עד למצב שבו לא רציתי להיות בחיים"

כולנו התרגשנו אתמול מהסרטון של אופק בת ה-13, בו היא מספרת על הבריונות אותה היא סופגת במשך שש שנים ארוכות וכואבות. הסיפור שלה כואב בבטן, אבל למרבה הצער אופק היא ממש לא היחידה. מדי פעם צצה איזו כתבה בחדשות על התעללות קיצונית או אפילו התאבדות של נפש עדינה, שנקלעה לעולם שחור. כל טלטלה כזו יוצרת הד חברתי שגם הוא, ביחד עם הלייקים והשיתופים, נעלם אחרי כמה ימים, ובסופו של דבר ההתקדמות שלנו לעבר מיגור התופעה נעשית כמעט באותו קצב שבו רוסיה הופכת לדמוקרטיה, ועד שנגיע לארץ המובטחת יעבור הרבה רוע בנהר. הסיפורים מתפוצצים רק בהגיעם לנקודת רתיחה מסוימת, וכל מה שנמצא בין לבין, עתידו להישכח. המלחמה האמתית היא לא הטיפול בנפגעים הקשים או ענישת המתעללים. המלחמה האמתית היא הילדים באמצע. אלו שמדחיקים כדי לשרוד ושקטים מידי עבור הרדאר החברתי.

כשקראתי את הנתונים ההזויים על הבריונות בישראל נחרדתי לגלות כמה אנחנו עיוורים. מחקר מדד המוגנות של ילדי ישראל לשנת 2017 בהובלת מכון כנרת במכללה האקדמית כנרת מצא כי 23% מהילדים בבית הספר הותקפו פיזית, ל-23% הרסו רכוש פרטי ו -50% חוו בריונות כלשהי במרחב הווירטואלי. לעומת זאת, הרשות הארצית למדידה ולהערכה בחינוך מצאה ש-75% מההורים מרוצים מבית הספר ו-85% סבורים שהם מפקידים את ילדיהם בידיים טובות. לא צריך לעבוד בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כדי להבין שמשהו ממש לא בסדר עם המספרים הנ"ל. איך כמעט כל ילד שני חווה בריונות, בזמן שההורים בטוחים שהכל בסדר? אנחנו אלופים בלדבר על בריונות בבית הספר, בריונות ברשת ובכלל – כל סוגי הבריונות למיניהם. אבל אלו רק דיבורים. כשזה מגיע למעשים, פרט לקו החם של משרד החינוך וכל מיני הרצאות בנושא בחוג להוראה בסמינר הקיבוצים, אין לנו כלים אמתיים להתמודד עם התופעה.

 

"הלימודים הפכו להיות מלחמת הישרדות". בלה רבוי

ילדים בני 14 שפותחים קבוצות וואטסאפ כדי לצחוק על ילדים אחרים לא המציאו את הגלגל. הבריונות הייתה קיימת בתקופתי כמו שהיא הייתה קיימת בתקופתכם, ואנחנו ברי המזל שהצליחו לחוות אותה ולהמשיך לתפקד בחברה כבני אדם נורמטיביים. בכיתה ז' ילדה שלא הכרתי ראתה אותי בערב, התקרבה והורידה לי כאפה כל כך חזקה שאני מופתעת שכל השיניים שלי עדיין במקום. שלישיית בנות שלמדו איתי בכיתה בבית הספר היסודי חייכו אליי יפה במהלך השיעורים ודאגו לצחוק ולרכל עליי מאחורי הגב. לאחת מהן נתתי להעתיק את כל העבודות שלי באנגלית, בתקווה שאולי זה מה שיגרום לה לחבב אותי באמת. בחטיבה שמנתי מאוד בגלל אכילה רגשית, מה שגרם לתלמידים בכיתה להפיץ עליי שמועות שאני בהריון. בתיכון אחת הבנות שלמדה איתי בכיתה החליטה שהיא לא אוהבת אותי והפכה את חיי לגיהנום. היא דאגה להתסיס את כל הכיתה נגדי, עד למצב שאף אחד לא דיבר איתי וכולם צחקו עליי בכל הזדמנות שרק ניתנה להם.

המחנכת סירבה לראות את זה וכמו הרבה מורים אחרים שלא היו צריכים להיות מורים – סופית הפכה אותי למוקצה. כשלחשו לי קללות במהלך השיעורים וניסיתי להניח את הראש על השולחן כדי להסתיר את הבכי, היא כעסה עליי לפני כל הכיתה. גם כשהיא הבינה שהכיתה ה"מקסימה" שלה שורטת אותי מספיק עמוק כדי שזה יישאר גם 12 שנים אחרי, היא לא עשתה שום דבר. העובדה שאף אחד לא הסכים לשבת לידי באוטובוס בטיולים, או לנהל איתי שיחה, לא הדליקה אצלה נורה אדומה. אחרי שהתחלתי לקבל הודעות מאיימות לאיי סי קיו (המסנג'ר של פעם) שבהן בנות שאני לא מכירה אסרו עליי להתקרב לקניון, אזרתי אומץ וסיפרתי לאמא שלי. היא כתבה לאותה ילדה הודעה מאיימת וגם זה לא עזר. החרם גדל והמשיך עד למצב שבו לא רציתי להיות בחיים. כשכתבתי על פתק שאני רוצה להתאבד והלכתי איתו ליועצת, ההורים שלי זומנו לשיחה. הלימודים הפכו להיות מלחמת הישרדות והאתנחתא היחידה שהייתה לי מבריונות קרתה בתאי השירותים שהסתתרתי בהם בהפסקות.

אינסוף בקרים בוזבזו על תחנונים לא ללכת לבית הספר ושום דבר לא עזר. בריונות היא כמו כדור שלג. זה מתחיל מעגבניה אחת סרוחה שמדביקה את כל הסל. אחד הבנים ששבר לי כל כלי כתיבה אפשרי וביום ההולדת שלי אמר לי "אל תחשבי שאני לא אציק לך היום", כתב לי בפייסבוק לפני כמה שנים וסיפר כמה אהב אותי בבית הספר. אחת אחרת שהתעמתתי איתה על הנושא התנצלה והסבירה שמעולם לא ראתה את זה ככה. השאר המשיכו בחייהם כרגיל, כאילו לא קרה שום דבר. כאילו בכל שכבה יש תפקיד של שעירה לעזאזל, ובתקופה הזו הייתה שלי כמבצעת את התפקיד הזה.

"עד היום אני בטוחה שיש לי פנים שדורשות התעללות". בלה רבוי

בסוף כיתה י' עברתי לגור בארה"ב וזה מה שהציל אותי מחבורת הזבל הזו ובעיקר מעצמי. לבריונות ולילדים מוכים יש תופעת לוואי זהה, שבה הם מתחילים להאשים את עצמם בכל מה שקרה להם. בצבא הייתי מאוד מופתעת כשאף אחד מהבנות בטירונות לא צחקה עליי וכולן היום מאוד נחמדות. חיכיתי לשנאה ולקללות אבל הן לא באו. בתואר הראשון הבריונות חזרה בצורה בוגרת יותר, שבה לא מקללים אותך או עושים לך חרמות, אלא מרכלים עליך מאחורי הגב עם שאר הסטודנטיות. וגם את זה סיפר לי מישהו אחר לא מזמן. עד היום הן לא יודעות שאני יודעת כמה כלבות הן היו.

מעולם לא דיברתי על הנושא הזה עם אף אחד ותמיד העדפתי לשכוח. עד היום אני בטוחה שיש לי פנים שדורשות התעללות ואני תמיד מחכה למכה הבאה. לעד כשאפגוש אנשים חדשים אחשוד. לעד אחכה לצחקוקים מאחורי הגב ולעד אמשיך להאשים את עצמי בבעיות הנפשיות של כל השאר. כי כאלו אנחנו פגועי שנאת האדם. חשדנים, מפחדים ועוטפים את הלב בשכבות של נייר פצפץ כמגננה. אבל אני לא היחידה. כמוני מתהלכים אלפי אנשים אחרים. נשמות מחוררות ששתקו בזמן אמת. לא מקרי קצה ולא מעניינים מספיק בשביל כתבה באורך מלא בערוץ 2. אלו המקרים שאנחנו צריכים למנוע ואלו המקרים שהכי קשה לנו למנוע.

ההורים מפנים אצבע מאשימה כלפי המורים ומנהלי בתי הספר, כשבסופו של דבר, גם הם לא באמת יודעים מה לעשות. התערבות הגורמים המקצועיים מגיעה אך ורק כשמאוחר מידי ושמה את החותמת על המשפט too little too late. אנחנו לא שומעים על ילד שהורידו לו כאפה בסוף יום הלימודים, ילדה שזרקו לה את כל החפצים מהחלון ישירות לפח ועולים חדשים שצוחקים עליהם בגלל המבטא. אנחנו שומעים על משפחות שנאלצו לעבור לערים אחרות או ילד בן 13 שתלה את עצמו כי איבד את האמון באנשים. כל ילדי האמצע האלו קיימים שנים על גבי שנים והם לא תלויי גיל, דור או אינטרנט. הילדים הללו הם נשים בנות ארבעים שלובשות רק שחור כי מישהו פעם צעק להן "שמנה" לפני כל הכיתה. גברים מתעללים ונשים מתעללות כי הדרך הקלה ביותר להתמודד עם טראומת עבר, היא להעביר אותה הלאה למישהו אחר. מוזיקאים ונבחרי ציבור שהודו שהבריונות שלחה אותם לטיפולים פסיכולוגיים של שנים ומיליוני בני אדם אחרים שרואים בריונות, סופגים בריונות, וממשיכים הלאה עם חייהם מתוך מחשבה שזה בסדר. ככה זה צריך להיות.

המלחמה בבריונות צריכה להיות קולקטיבית וצריכה להתחיל בבית. אסור לנו לייצר ילדים שחושבים שהם מעל השאר ובעיקר שלא לגדל ילדים שבורים שמגיעים מבתים שבורים ומוציאים את זעמם על אחרים. אם כולנו היינו מלמדים את ילדינו על אהבת האחר, אכפתיות ורצון לעזור – יש סיכוי שהרבה טיפולים פסיכולוגיים היו נחסכים לאורך השנים.