יותר מגדרי או יותר לאומני? מה זה משנה כשבדרך שכחתם את האנושיות

מאז יום חמישי בלילה הפיד שלי ברשתות החברתיות השתגע לגמרי.

אני כבר לא יכולה לפתוח את הפייסבוק בלי להיתקל בעוד ויכוח הזוי האם הרצח של אורי אנסבכר ז"ל הוא יותר מגדרי או יותר לאומני. אני כבר לא יכולה להיכנס לקבוצת וואטסאפ בלי להיתקל בתיאור גרפי מפורט על מה בדיוק קרה לה ואיך היא נמצאה. העובדה שרוב השמועות שהופצו ביממה הראשונה על מספר הפוגעים ומצב הגופה היו שקריות לגמרי לא מפריעה לאנשים, חלקם מובילי דעת קהל עם אלפי עוקבים, להמשיך להלהיט את הרוחות עם עוד חתיכת סנאף צהוב.

אני יודעת שאני, אחות שכולה, סבלתי בסוף השבוע. כל הלילה חשבתי על אורי ונקרעתי. חשבתי על בנותיי וחשבתי על אח שלי ועל חברות ומכרים שנשארו לעד תמונה מחייכת. כי גופותיהם המנוקבות, המרוטשות נקברו באדמה מוקדם מדי. נגד רצוני עברו בראשי תמונות מחרידות, שוב ושוב בלופ. מקריאת פוסטים של חברים לפיד אני מבינה שלא הייתי לבד. כשאנו קוראים את התיאורים הגרפיים המזעזעים שרצים ברשת, הדמיון עובד שעות נוספות, ללא שליטה.

ואני חושבת על המשפחה ומאוד מקווה שלהם אמרו את האמת. שאת אמא שלה דאגו לעדכן מה לא נכון, כי זה מספיק נורא גם ככה. כי נכעס ונבכה בכל מקרה. כי חייבים להעניש את המפגע. כי אלימות היא אלימות. אונס הוא אונס ורצח הוא רצח. אנשים שמיהרו לפרסם ולהפיץ תיאורים גרפיים ומזעזעים לא תרמו דבר. גם אילו הדברים היו נכונים אין בזה טעם, קל וחומר כשאלו המצאות פרי מוחו הקודח של מישהו.

טענות כמו "צריך לזעזע כדי שלא יהיו אדישים וכדי לגרום למשטרה לפעול" הן שטויות. אלו תירוצים כדי להצדיק את פורנוגרפית המוות שפשטה במחוזותינו. השב"כ עשה עבודתו ותפס את המפגע בלי קשר לפוסט זה או אחר. המשפחה חווה כאב עצום שאין כמותו גם בלי השמן המיותר הזה. וכל האנשים עם הפצעים והצלקות בעברם, מתענים לשווא. שלא לדבר על ילדים ונוער שנחשפים למידע המפורט.

הפוסטים שלא עוסקים בתיאורים מחרידים, עסוקים בניסיון לברר מה המניע של הרצח. כאילו סיבה זו או אחרת נותנת איזו לגיטימציה למעשה הנורא הזה. "בבקשה תפסיקו להגיד מגדרי ולעדן את מעשי בן העוולה הזה" כתבה לי מישהי באחת התגובות. ואני תמהה – לעדן?! אם הוא אנס אותה זה כנראה כי היא אישה. בין אם היה פה גם מניע לאומני ובין אם לא. מדוע מניע מגדרי "מעודן" יותר ממניע אחר?

אני לא יודעת אם אורי נרצחה על רקע לאומני או על רקע מגדרי. אני כן יודעת שהיא נרצחה באכזריות נוראית על רקע הנוף האהוב עליי כל כך. על יד המעיין הקסום אליו טיילתי כה רבות. אני כן יודעת שהמציאות הזו בלתי נתפסת בעיני. מציאות שבה נערה אינה יכולה ללכת לבד בחורשה. מאות מטרים ספורים מהבתים, מהקניון, מגן החיות. מציאות שגורמת לי לשאול את עצמי לאיזה עולם אני שולחת את ילדיי? ומה והאם בכלל ניתן לעשות…

הפוגע מגיע ממשפחה המזוהה עם החמאס אך בחקירתו טען כי הרקע לא לאומני, ספק אם הוא מבין את הניואנסים. את ההבדל בין יום זיכרון לנפגעי פעולות האיבה או יום זיכרון פרטי, האם היא "הילדה שלנו" או "הילדה של מישהו", הריסת ביתו או משפט שגרתי של רוצח נשים. ולנו, לנו קל יותר להתעסק בפרטים האלו. לשפוך עוד ועוד מילים במקלדת, לזעום על כל מי שהעז לתייג את המעשה תחת הכותרת ה"לא נכונה", לקרוא קריאות פוליטיות או צעקות לנקמה. קל לנו יותר להתעסק ב'למה' או לאמץ את המקרה לצבירת הון פוליטי. קל הרבה יותר מאשר להתמודד עם המציאות הנוראית בה אדם מחליט לתקוף אדם אחר באמצע הטבע. קל מלהתמודד עם המציאות המפחידה שגורמת לנו לחבק את בנותינו ולהבין שמסוכן להן שם בחוץ, לבד.

ועוד מילה אחת על המתח הבלתי אפשרי אצלנו בין אסון פרטי ללאומי: בהלכות אבלות יש כלל מאוד ברור: כשאתה מגיע לנחם, תהיה בשקט ואל תדבר. אתה צריך לחכות שהאדם האבל יפתח את הפה ויכוון את השיחה, שהוא ייתן לך את המילים, שהוא זה שיבקש ממך את ההקשבה. אבל במציאות הישראלית לכל אחד ברור תוך רגע מה צריך לומר, תוך שנייה יש לכולם כבר סיסמה וקריאה, עצומה ומחאה.

אולי עכשיו, כשיש לכולם מה להגיד, צריך דווקא לשתוק. להזדעזע ולהתאבל על עצם העובדה שמתאפשר פה רצח. לכאוב את לכתה של נערה יקרה ותמה. לחבק את המשפחה, שדווקא היא, בעיקר שותקת כרגע. הרבי מקוצ'ק כתב: "כאשר יש לאדם על מה לצעוק, ורוצה לצעוק, אך איננו יכול לצעוק – זוהי הצעקה הגדולה ביותר."

יהי זכרה של אורי, ברוך ומתוק ואהוב כמותה.