פרשת ילדי הגזזת: איך לעזאזל מצפים שילד ישכח דבר כזה?

אתמול היה הפרק השלישי בסדרה ״מעברות״ של כאן תאגיד השידור. תסלחו לי שאני עוצרת רגע הכל כדי להתעכב על המידע הבלתי ניתן לעיכול שהיה בפרק הזה: ילדים, נחטפו ממש מבתי הספר ומהוריהם הקונפורמיסטים (מתוך אהבת המולדת), ונלקחו לפס נע של מריחת שעווה על כל הקרקפת, מריטת השיער, הכנסה למכונת הקרנה, הקרנות ראש, סוכריה לסתימת הצרחות – והביתה, עד הפעם הבאה.

לחלקם השיער לא צמח שוב לעולם. לחלקם יש גידולים בראש. לרובם לא היה שום צורך בטיפול כלשהו. לאף אחד מהם לא ניתן הסבר, מאף אחד מהם לא ביקשו רשות. מאף אחד לא ביקשו סליחה.

לצערי, כבת לאבא שטופל בגזזת למרות שלא היה מעולם חולה בה, וגם עבר שני ניתוחי ראש לאחרונה להוצאת גידול ראש ענק ויצא מהם בנס בחיים ואף חזק מתמיד, אני לא יכולה להמשיך עם השיירה ולהדחיק יותר את הזוועה. אמנם אני לא מופתעת. לא חידשו לי הרבה. אבל מצד שני, חידשו לי הכל.

ממש כמו דור שני לשואה, נושא המעברות והגזזת מעולם לא דובר בבית שלי. הבית שבו גדלתי, בית מעורב בישוב פריבילגי מאוד מעולם לא היה בית קורבני, ואני מעולם לא נשאתי שום נטל של זהות. הזהות היתה עבורי פסיפס מרתק, הזהות שלי מורכבת מערבוב של זהויות מכל העולם, ושל ילדי אפילו עוד יותר. רוב חיי ראיתי בזה יתרון מובהק על מי שגדל בבית עם זהות צרה ברורה אחת, כי לי היה חלון אמיתי למגוון דעות, סיפורים, חוויות, טעמים, וגם פרספקטיבות. לי היתה יכולת להבין באמת מתוך שייכות, צדדים משני יקומים אחרים לגמרי, לראות את המשותף, את החיבור ולכן גם לגשר בין עולמות.

אבא שלי מעולם לא התעכב על החסמים, ואולי משום כך פרץ אותם אחד אחד. והמטרה הגדולה ביותר שלו היתה הדור הבא (אנחנו, הילדים) –  השכלה, העצמה, הברקה של הדור הבא. תקומה אמיתית, פרטית שלו. אבל הוא לא שכח מעולם. איך לעזאזל מצפים שילד ישכח דבר כזה? והוא גם לא סלח. לצערי אפילו לא היתה בקשה רשמית מכובדת ואמיתית לסליחה. הוא פשוט הפנים שהוא חייב לעצמו ולהוריו תקומה.

לי ולאבי לא תהיה לעולם הסכמה פוליטית – ורק בשנים האחרונות הבנתי למה. הבנתי כמה ולמדתי גם להקשיב ולא רק להטיף. ואחרי שאמרתי את כל זה, אני חייבת לומר שלמרות שלא הופתעתי, הדמעות חנקו את גרוני אתמול כשצפיתי בפרק. למרות מה שכבר שמעתי וידעתי (מעט), הצפייה הישירה בפני האכזריות הזכירה לי כישראלית, כיהודיה, אסוציאציה אחת ברורה ובלתי נמנעת.

וזה פשוט בלתי נתפס שעדיין אנחנו בדיון לגבי החוב המוסרי שנפער מתחת לאדמות ישראל כלפי הילדים האלו ומשפחותיהם. ועוד פחות נתפס שד״ר שיבא עדיין מתועד בהיסטוריה הישראלית כגאווה לאומית. זה לא אמיתי!

רוצים מילה לרגל יום האישה לסיום? תחשבו על כל הנשים האלו שמרטו מהן בשעווה את שיערן, כבודן וזהותן כמו חפץ, תחשבו על אלו ששיערן לא צמח שוב. תחשבו על כל הנשים שחטפו את ילדיהן ללא מילה של הסבר כי הן "לא ראויות לו". תחשבו על כל הנשים ששיתפו פעולה ועשו את הזוועות האלו לנשים/ילדות/ילדים של נשים אחרות. ותחשבו על הנשים שהחליטו להיאבק בייאוש באמצעות הרחם שלהן – להביא כמה שיותר ילדים לעולם כדי לשנות את מאזן הכוחות כמותית. תחשבו על כל הנשים שילדו, יולדות ויילדו בבי״ח שיבא. על מה זה אומר לחלק מהן.

גזענותהפליהמעברות