"לבנות יש את אותם היכולות והשכל": הנשים שמאחורי מיזם "בראשית" נחשפות

 48 ימים לאחר שיגורה של "בראשית", החללית הישראלית הראשונה לחלל, והצוותים עדיין עובדים מסביב לשעון. בין אנשי הצוות הרבים, רובם גברים, נמצאות גם שלוש נשים, מהנדסות על-חלל, שהיו מעורבות בבנייתה ומלוות אותה בכל רגע. אמנם לכל אחת מהן תפקיד אחר במסע, אך שלושתן מתמודדות עם התמרון בין העבודה שמרחפת באוויר לבין האימהות הלא פחות מאתגרת שעל הקרקע.  

"יש לי משפחה מדהימה" מספרת דניאלה גיא רון, בת 40, המתגוררת עם בן זוגה ושני ילדיהם בחולון. "הם יודעים שיש לי ג'וק חלל והם תומכים לגמרי. הילדים מקטרים לפעמים על השעות הארוכות, אבל הם מעורבים ויודעים והיו באירוע השיגור ומתפארים בכל הזדמנות ש'אמא שלנו משגרת חללית'".

גיא-רון היא מהנדסת מערך המקטע הקרקעי בצוות המהנדסים של חברת spaceil, החברה שבנתה ושילחה את החללית הישראלית הראשונה לירח. תפסנו אותה ביום רגוע יחסית, לאחר שעשתה ימים כלילות בתקופה האחרונה. 

"מערך הקרקע מורכב ממתחם הבקרה פה ובתעשייה האווירית, ומתחנות קרקע סביב העולם, שבהן יש ציוד ואנטנות שדרכם אנו מתקשרים עם החללית בפועל", היא מסבירה. "אני אחראית על הממשקים בין התוכנות ועל הדאטה של החללית. אני מסבירה ותומכת בין מתחמים ובקשר מול הממשקים והתחנות בעולם".

 

 

היא נולדה ברומניה ועלתה בגיל 12 עם אמה לעיר לוד. את הלימודים היא צלחה בקלות והתברגה, איך לא, במגמה ריאלית מתמטית פיזיקלית. נוסחאות לא הבהילו אותה, אבל לשנן חומר בהיסטוריה דווקא כן. בהמשך למדה פיזיקה באוניברסיטת תל אביב ועבדה כ-12 שנה כמפעילת לוויינים. לאחר מכן שימשה כמהנדסת מערכות חלל, בחברת בת של התעשייה האווירית, ששיווקה לוויינים אזרחיים לעולם.

בשנתיים וחצי האחרונות עובדת גיא-רון ב- spaceIL על אפיון חדר מערך הבקרה, ובעזרת הצוות מהתעשייה האווירית ומהחברה, הקימה הכל לאט ובהדרגה. "בשיגור עצמו הייתי בקשר עם תחנות הקרקע שמתקשרות עם החללית ותמכתי בחלק מהתפעול. כולנו ביצענו המון בדיקות כדי לוודא תקינות לפני שהיא מגיעה לחלל. ההתרגשות היא עצומה. מרגש מאוד להיות חלק מהדבר הנפלא הזה, למרות שיש המון לחץ ועבודה מרובה. בשיגור עצמו, למשל, בגלל שעבדנו לא ראינו את השידור שלו בתקשורת, וקצת קינאתי בשאר העולם שיכול לצפות עכשיו ופשוט ליהנות. באיזשהו מקום קינאתי מעט גם בהתרגשות שם. כי אצלנו הכל היה כל כך לחוץ ואינטנסיבי ולא היה רגע לעצור וליהנות מזה. גם עכשיו יש המון לחץ אבל גם הנאה מרובה. אני מניחה שלאחר הנחיתה ניקח צעד אחורה ונשחזר הכל בשלווה".

גם כשהחללית משייטת בהצלחה בחלל, לא תמה העבודה הקשה בגלל פרמטרים שמשתנים כל הזמן, התאמות, וגם תקלות קטנות. מאז השיגור, היא יוצאת בבוקר מוקדם מהבית וחוזרת אחרי חצות. אבל בהיותה אחת ממעט נשים בפרויקט, היא רואה חשיבות עליונה במסר שהיא מעבירה: "נשים יכולות להטיס חללית בדיוק כמו שגברים יכולים. צריך לאפשר לילדות קטנות חשיפה גם לצעצועים כמו חלליות וטילים, פאזלים ולגו, שמשום מה הורים נוטים לתת לבנות פחות. אם יפתחו חשיפה ריאלית, בנות יתחברו יותר וישקלו גם בחירת מקצוע ריאלי בהמשך. חשוב שנזכור שגם הגברים לא תמיד הכי טובים בצד הריאלי, וצריך לעודד בנות להיכנס לתחום, יש להן את אותם יכולות ושכל".

 

 

אינה (שם המשפחה שמור במערכת), 36, מתגוררת באזור המרכז עם בעלה ושתי בנותיה. היא מהנדסת ניסויי סביבה במפעל החלל של התעשייה האווירית, ומעידה על עצמה שכבר בגיל קטן אהבה לפרק ולהרכיב דברים לבד. "תמיד משך אותי לראות ולגלות איך דברים עובדים, לגעת ולהרגיש בידיים. בניתי הרבה בלגו ופירקתי ידיים ורגליים לבובות, וכשהגעתי לשיעורי פיזיקה בתיכון, שבהם הוסברו תורות של כוח, תנועה ומכניקה, פתאום הכל הסתדר לי", היא משחזרת.

כבר בצבא היא מצאה קרקע נוחה ליצר הפירוק שלה, ושירתה כמכונאית מסוקים. "מאוד נהניתי לפרק מסוק מבפנים, לראות איך המנוע מתחבר ומבצע תמרונים. איך גלגלי השיניים משתלבים. זה עזר לי אחר כך בהמשך בלימודי ההנדסה".

במעבדת ניסויי הסביבה, עליה ממונה אינה, מדמים את החיים שהחללית תעבור משלב העלייה למשגר ועד שהיא תתנתק בחלל. "אנו מייצרים תא אקוסטי שמדמה את הרעש, מרעדים שמדמים את הרעידות שתעבור החללית, ותא ואקום תרמי שמדמה תת לחץ וטמפרטורה קיצונית של חום וקור. צריך להבין שהחללית חווה קור מאוד נמוך מצד אחד וחום מאוד גבוה מאידך, ואלקטרוניקה מחבבת טמפרטורה נעימה. לכן אנו מבצעים המון בדיקות על כדור הארץ, מחממים ומקררים לדרגות קיצון, ומוודאים שהיא עומדת בתנאי החלל".

 

 

בתחילת הפרויקט, היא עוד "ראתה-בית", אבל ככל שהתקרב מועד השיגור, היא יצאה וחזרה כשכל בני הבית רדומים. כמו יתר העובדים בפרויקט, בני המשפחה שלה לא בדיוק מבינים ויודעים מה היא עושה בדרך כלל, אבל מיזם "בראשית" אפשר הצצה נדירה עבור הקרובים וגם קצת גאווה מקצועית.

"לרוב אסור לנו לספר על העבודה שלנו, אבל במקרה הזה, אנחנו מחובקים על ידי כולם – שכנים, חברים, משפחה וזרים, שלא ידעו אף פעם מה בפועל אני עושה. וזה מרגש וחשוב ומהנה לדעת ולהרגיש שמעריכים אותך ומבינים פתאום את המשימות וגודל האחריות, ושלא חושבים שסתם נעלמתי ימים ולילות. כשיש סוף סוף פרויקט אזרחי שאפשר לדבר עליו, זה מאפשר פתיחות. אין הרבה פרויקטים כאלה וכאן הייתה הזדמנות לתת במה לאנשים המצוינים שלנו ולספר בטעימה על פועלם".

בהיותה אחת מהנשים הבודדות העובדות על החללית, היא מציעה לנשים לא לפחד ממקצועות טכניים. "אל תפחדו. מה שעוצר זה הפחד, אבל במקרה הכי גרוע – תעברי מקצוע. חשוב לא לפחד ממילים כמו פיזיקה למשל, כי תמיד יהיה מישהו מבחוץ שיגיד לך 'למה את צריכה את זה, את בחורה'. אפילו בנבחרת הספורט של התעשייה האווירית גיליתי שאין בנות בנבחרת וכשביקשתי להצטרף, אמרו לי שזו קבוצת גברים. אבל לא פחדתי ולא ויתרתי, הלכתי לממונה והצטרפתי. אז היום יש אישה בנבחרת הטניס של התעשייה ושאף אחד לא יגיד לך שאת לא יכולה".  

 

 

ד"ר אנייס לוי-סגל היא הזרוע המנווטת של המיזם. היא עלתה מפריז לפני חמש שנים והגיעה בגלל ציונות טהורה. היא מתגוררת ברמת גן עם בעלה וילדה בת שנתיים, ועוסקת כבר 12 שנה בתחום החלל. "אני מאמינה שישראל הוא המקום הכי טוב ליהודים. למדתי הנדסה ומתמטיקה ועשיתי פוסט דוקטורט בטכניון. בצרפת עבדתי בתחום האוירונאוטיקה על משימות חלל".

כבר לפני שהגיעה לישראל, הייתה לוי-סגל בקשר עם חברת spaceIL והגיעה לכאן על מנת להשתלב בימיה הראשונים של החברה, כשעוד הייתה בחיתוליה, ובתנאים לא זוהרים במיוחד. "התחלתי כמתנדבת. לא היה כסף אז, ורוב העובדים התנדבו. רק מאוחר יותר, כשהגיע הכסף מהתומכים, נכנסתי לעבוד בשכר". כבר חמש שנים היא עובדת בחברה, ותפקידה כמהנדסת ניווט הוא לשלוט ולנווט מדידים וחיישנים האוספים אינפורמציה ולהעבירה הלאה.

בימים אלה נמצאת לוי-סגל בקשר יומיומי עם החללית, אוספת את הדאטה ומדווחת מה היא מספרת מהחלל. חיישן אחד כבר אכזב, אבל היא לא מתרגשת. "אחד החיישנים היה צריך לעבוד בסגנון שונה, והוא עובד פחות טוב ממה שציפינו, אבל לא מפריע לנו בתמרונים ולא ברמה שמסכנת את המשימה. כך שיודעים להתמודד".

הן שתי מהנדסות בצוות של עוד 15 גברים. עבורה זה מרגיש טבעי לעסוק במקצוע שלה, אבל היא הייתה שמחה אילו עוד נשים יצטרפו. "חשוב לי שנשמש דוגמא לילדות ונשים ששומעות על הפרויקט ולא יחסמו את עצמן, כי הכל אפשרי".

כש"בראשית" תגיע ליעדה ותתחיל את החזרה הביתה, זאת תהיה ההתרגשות הגדולה עבורה. התפקיד שלה יהיה לדווח על המהירות בכל דקה בזמן הירידה שלה לכיוון כדור הארץ, ופה היא נדרשת לדיוק מרבי על מנת להנחית אותה חזרה בהצלחה. אבל עבורה, עצם ההשתתפות במיזם חשוב זה, הוא כבר הגשמת חלום. "אני הכי אוהבת בחלל את העובדה שזה מעל היומיום. שאין גבול. שאפשר להסתכל ולהגיע הכי למעלה שאפשר".

 

 

בראשיתחינוך מודע מגדרחלליתשיוויון מגדרי